מרואיינת שמתארחת בבלוג זה לא טרנד חדש בכלל. בלוגריות רבות עשו זאת לפני, אם כי עבורי זה בגדר חידוש. מי שדווקא מבינה מאוד בטרנדים ומסייעת לחברות ועסקים לחזות מגמות עתידיות ולייצר חדשנות בתחומם, היא האורחת הראשונה שלי, הטרנדולוגית עדי יופה.
אז למה בעצם החלטתי להצטרף לטרנד הזה של ראיונות? כי השנה אני משתתפת בקורס לבלוגריות שנקרא “הפרלמנט” בהנחיית הבלוגריסטית יונית צוק ואחת מהמשימות שקיבלנו היתה לחשוב את מי היינו רוצים לראיין לבלוג שלנו ולבצע את הראיון.
הרבה שמות של נשים מעניינות חלפו במחשבותיי אבל חיפשתי להרגיש את ה”קליק”, החיבור הזה שנובע מה”בטן”. זה קרה כשראיתי את המכתב שכתבה עדי יופה לבתה ביום האישה בשבוע שעבר.
הרגשתי שהיא לקחה את כל מה שהייתי רוצה לומר לבתי, זיקקה מתוך זה כמה תובנות מהותיות וניסחה אותן בצורה תמציתית, מדוייקת ומרגשת. תם החיפוש.
באותו רגע הבנתי שעלי לאזור אומץ ולפנות אליה כדי לראיין אותה.
אני עוקבת וירטואלית בפרופיל הפייסבוק של עדי וכבר מזמן התרשמתי מהעשייה הייחודית והמסקרנת שלה, שתיכף ארחיב עליה פה בראיון, אבל רגע לפני, הנה המכתב הזה, שפשוט שבה את ליבי ואני ממליצה לקרוא אותו גם אם אתן אימהות רק לבנים כי תכל’ס, הוא מיועד לכל אחת מאיתנו.
[קרא עוד …]

כשפתחתי את הבלוג הצבתי לעצמי מטרה להשתדל להעלות פוסט חדש פעם בחודש.
את הפוסט האחרון כתבתי ב- 17 לדצמבר והנה עברו כבר יותר מחודשיים ואמנם היו כל מיני התחלות של כתיבה אבל שום דבר לא הרגיש ראוי ולא הייתי קרובה לתחושה שזה זה.
תמונות שצילמתי פה ושם בנייד, שבדרך כלל מהדהדות ומעלות רעיונות, לא “שידרו” לי שום מסר.
שירים ששמעתי או השראה שנחשפתי אליה ברשת לא הובילו לתפנית כלשהי. יובש מוחלט.
שום דבר לא הדליק אותי ולא “ביקש” להיכתב מתוכי.
החורף הלא ברור שבא לידי ביטוי במזג האוויר שבחוץ, השתקף גם במצב הכתיבה שלי.
[קרא עוד …]

יום שמשי נעים בתחילת דצמבר ואני נוסעת לכיוון רעננה בדרך להרצאה שרציתי לשמוע.
בסביבות כלא הדרים ניסיתי להשתלב בכביש 4 ובגלל העומס יצא שהתחברתי ממש ברגע האחרון.
פתאום מהרכב שלפני יוצאת יד נעלמה ושולפת צ’קלקה זוהרת.
זהו רכב  משטרתי סמוי בו נוהג שוטר ולצידו שוטרת ומתחיל שיח של ידיים, שמסמן לעצור בצד הכביש. רציתי להאמין שלא מתכוונים אלי בכלל, אבל מרגע לרגע קלטתי שככל הנראה מדובר בי. תעצרי בצד הם צועקים אלי. לאורך השיח הזה מכוניות צופרות מאחור ואני גולשת לשולי הכביש וממתינה.
מתקרבת שוטרת בפנים חמורות סבר. “שלום, תני לי רישיון נהיגה”.
מהבלבול והבהלה שחשתי באותו רגע הגשתי לה את רישיון הרכב.
“את לא יודעת מה זה רישיון נהיגה?” היא מעלה את הטון. פתחתי את הארנק והוצאתי את כל הכרטיסים שהיו לי שם בעודי מחפשת את רישיון הנהיגה.
“הנה, זה רישיון נהיגה וזה רישיון רכב” אמרה לי כשהיא מחזיקה כל אחד מהם ביד נפרדת ואני הרגשתי כל כך סתומה באותו רגע.
[קרא עוד …]

4:00 לפנות בוקר. לא מצליחה להירדם יותר. קולות הבכי החנוקים שלו מאתמול בערב עדיין מהדהדים באוזניי.
למה לא קמתי אליו?
איך יכולתי לתת לו לבכות ככה?
מייד מתגייסים כל ההסברים האפשריים:
הייתי עייפה כל כך.
אמרתי שאני הולכת לישון וכולם ידעו את זה.
השארתי לאבא את תפקיד המרדים, כך שלא נראה לי שמישהו ציפה שאשמע ואקום אליו.
יותר מזה, אני חושבת שבאיזשהוא מקום רציתי שיבכה ויוציא החוצה את כל המרמרת הזאת שדבקה בו בזמן האחרון. כל דבר שלא מסתדר בדיוק כפי שהוא רוצה גורר פרצופים אומללים, מצב רוח קדורני, הוא מתנהל מתוך איזה צער פנימי שממש בא לידי ביטוי בשפת גוף רופסת ובכתפיים שחוחות.
ואני תמיד משתדלת להיות שם לצידו, מנסה למצוא מסלולים להרגיע את ליבו.
(צילום: רות רונן)

[קרא עוד …]

“חשבתי שאולי נקפוץ ללונדון לכמה ימים בתחילת סוכות” אמר הבעל בדרך אגב באחד הימים.
“יש איזה משחק כדורגל שהגדול ישמח לצפות בו, הקטן ממש רוצה לראות את חווית הארי פוטר שלא הספקנו לראות בפעם הקודמת וגם לבת יש כמה רעיונות מה לעשות בגיחה כזאת.
זה יהיה נחמד אם תצטרפי, אבל את לא חייבת. רק תדעי שאנחנו נוסעים בכל מקרה ברגע שאמצא כרטיסים למשחק”.
ולמה הגישה הזהירה הזאת שלו תשאלו?
כי כשחזרנו מלונדון לפני כמה חודשים, יום הטיסה חזרה לארץ היה טראומתי במיוחד עבורי וכלל ישיבה של ח מ ש שעות על המטוס בשדה התעופה לוטון, שאחריהן הורידו את כל הנוסעים מהמטוס. האוטובוס שהובטח לא הגיע ונאלצנו לתפוס מונית על מזוודותינו לשדה התעופה סטנסטד במרחק של שעה וחצי משם ושוב נדרשנו לעשות צ’ק אין כדי לחזור עם מטוס צ’כי של חברת תעופה אחרת.
יום שלם שהתחיל מוקדם בבוקר והסתיים למחרת לפנות בוקר אחרי התשה כוללת, פיזית ונפשית.
לזה אפשר להוסיף את האירוע שהיה שנה לפני כן, כשניסינו לטוס לסוף שבוע זוגי קצר בפריז ומצאנו את עצמנו יושבים א ר ב ע שעות על המטוס עקב תקלה טכנית כביכול, שאחר כך התבררה כתירוץ, כי העיכוב נבע למעשה משביתת הטייסים האיומה, שהיתה בדיוק במועד הזה.
לפריז כבר לא היה טעם לטוס בזמן הקצר שנותר וחזרנו הביתה למגינת ליבם של כל הנוגעים בדבר, כולל הילדים, שבנו על בית ריק למסיבות בהיעדרנו.
[קרא עוד …]