הקטן והאמצעית נסעו לטיול מהצופים ופתאום התפנה יום חופשי מילדים והחלטנו לקחת פסק זמן בתוך החיים וההכנות לפסח ולצאת ליום טיול קצר בירושלים.
הבעל עוד הספיק לקפוץ בבוקר לעבודה לכמה שעות ואז יצאנו לדרך במרוץ נגד הזמן להספיק להגיע לפני תום מועד הגשת ארוחת הבוקר בבית הקפה “דרך הגפן” במושב בית זית. פינה קסומה באווירה נעימה עם אוכל טוב, אליה התוודענו לפני כחצי שנה כשבן דודי חגג בר מצווה לבנו וכבר אז אמרנו שעוד נחזור לשם.
ארוחת הבוקר היתה בדיוק מה שהיינו זקוקים לו אחרי הנסיעה וכדי לעשות סוויץ’ ולהיכנס לפאזה של טיול רגוע ביום שמשי ואביבי, בפתחו של סוף השבוע הבא עלינו לטובה.
[קרא עוד …]
שבוע של שכרון חושים
זה התחיל לפני כמה חודשים כשנבחר היעד לחופשת הסקי השנתית. מידי שנה בעלי לוקח את שני הגדולים ונוסע עם אחיו וילדיו לסקי ואני נשארת עם הקטן. מעולם לא הצטרפתי לחופשה הזאת. בהתחלה זה היה הפחד מטיסה שהשאיר אותי בארץ המון שנים. ואז כשכבר העזתי והתחלתי לטוס ליעדים אחרים, עדיין נרתעתי ממזג האוויר הקר והמושלג, מהדרך הארוכה והמייגעת עד שמגיעים לאתרי הסקי המרוחקים בדרך כלל משדה התעופה, מעודף הביגוד, ומכך שמה בעצם יש לי לעשות שם כשאני לא עושה סקי חוץ מלשבת סגורה בחדר עם ספר טוב. אז העדפתי להישאר בארץ.
בעלי שאל אותי אם אני מתכוונת להצטרף השנה? הרהרתי בסוגיה והתלבטתי אם לא הגיע הזמן לצאת מאזור הנוחות וללכת על זה. בכל סרטי הבר/בת מצווה המשפחתיים, תמיד היה חלק חשוב בתיעוד כל חוויותיהם מהסקי, מההווי המיוחד שהתפתח בשעות הגלישה וגם אחרי.
[קרא עוד …]
תהליך אישי
כבר עבר חודש מאז הפוסט האחרון שכתבתי ואני מוצאת את עצמי שרויה ביובש יצירתי בכתיבה. מנסה לגלגל במוחי כל מיני רעיונות, מחפשת השראה בכל מיני הזדמנויות, מפגשים עם חברות, יוצאת להליכות באוויר הפתוח, אולי משם יבוא עזרי וכלום לא קורה.
אחרי שכתבתי שישה פוסטים בבלוג שלי, אני כבר מכירה ויודעת לזהות את ההרגשה כשעולה בי הרצון לכתוב, שהדברים מתחילים לנבוע מתוכי וכאילו מבקשים להיכתב ולזרום החוצה.
עד כה הכתיבה היתה סביב נושא כלשהו. מילה שמייצגת משהו, שיר שמהדהד, סיטואציה מהחיים. כשיש איזשהוא ציר לכתיבה, המילים מתחילות להגיע. הן יכולות להופיע בכל מקום שאני נמצאת בו, למשל במטבח, פתאום עולה איזה משפט ואני ממהרת לכתוב אותו על פתק כי עוד שניה הוא ייעלם לי. בהמתנה לילד ליד בית הספר בצהריים עולים עוד משפטים ואני שולחת לעצמי סמס.
בדרך לקניות, מתנגן בי איזה שיר ואני כבר רואה את הכותרת של הפוסט הולכת ונרקמת לפני.
הציר הזה נותן לי בסיס לפעולה, כך שגם אם בסוף הכותרת תשתנה או מה שכתבתי יתגבש אפילו לפוסט בנושא אחר לגמרי, לפחות זה מאפשר לי להתניע.
אבל כאמור היתה לי תחושה שהמעיין קצת נחסם.
רפסודה על מים סוערים
לא עצמתי עין כל הלילה. משהו ממש הטריד את מנוחתי. אולי קצת נמנמתי פה ושם אבל לפי השעון שליד המיטה קמתי כמעט כל שעה, כך שאי אפשר להגיד שישנתי טוב. הסיטואציה המלחיצה שוב ושוב טרטרה במוחי ולא הצלחתי לגרש אותה. בכל פעם שהתעוררתי עשיתי נשימות עמוקות, ספרתי מלא כבשים וניסיתי לחשוב מחשבות טובות, אבל עוצמת הטרדות היתה כזאת שכלום לא עזר.
בלילה, באופן מיוחד, כל השדים קופצים פתאום מהמחבוא שלהם וחוגגים על חשבוני, לעומת שעות היום שיש בהן יותר הסחות דעת. אבל בלילה שקט וחשוך והזמן לא זז.
כשהלב כבד יש כזאת תחושה שזהו זה, תמיד אני ארגיש ככה ואף פעם זה לא יעבור ואיך אעביר את הימים הבאים?
אני לא מספיק טובה
היא הגיעה אלי מתוך הסערה של הגשם שירד בחוץ בעוצמה רבה.
ענת פתחה ואמרה: “אני מסתובבת בהרגשה שכל מה שאני עושה לא פוגע. זה פשוט לא זה. קוראת על כל הנשים האלה שהן גדולות מהחיים, נשים רבות פעלים שנעות מעשיה לעשיה עם להט ואנרגיה, מגדלות ארבעה וחמישה ילדים, בעלות עסק, תוך כדי שולחות תמונות של טיולים שלהן לבד בחו”ל או עם המשפחה ומנצחות על הכל ביד רמה בעוד שאני מרגישה כל כך תקועה, מסתובבת בעצם בלי מטרה, לא יודעת מה הכיוון שלי, מה עלי לעשות, מה התרומה שלי לעולם.
כולם מדברים על למצוא את הייעוד שלהם ולי אין שום מושג. כבר לא בטוחה שבכלל יש דבר כזה, יעוד. ואני באמת מנסה. מחפשת הזדמנויות בפייסבוק, הולכת לכנסים וסדנאות וכלום. משהו שם עיוור בי לגמרי ואני לא מצליחה לקלוט כלום. את יודעת בכמה כנסים כאלה כבר הייתי השנה? וכל דבר כזה עולה כסף. תביני, אני בעיקר מוציאה ולא מכניסה כלום”.
