הכל התחיל בסרטון שראיתי בפייסבוק של הפסיכולוג Shawn Achor. הוא מדבר מהר וקצת קשה לעקוב אחריו, אבל בסוף דבריו, בערך מהדקה העשירית, הוא טוען ש90% מרמת האושר נקבעת ע”י הדרך שהמוח שלנו מנתח את העולם ואם נפעל לאמן את המוח להיות חיובי יותר, הוא יפתח תבנית לפיה הוא סורק את העולם לדברים חיוביים לפני השליליים ואז נוכל להגיע לביצועים טובים יותר במדדים כמו אינטיליגנציה, יצירתיות, אנרגטיות ורמת האושר תעלה.
בפועל, מהמחקרים עולה שמומלץ לעשות מספר דברים שבמהותם הם חיבור של גוף ונפש במשך 21 יום כדי ליצור הרגלים מתמשכים ואלו הם:
בהחלט לא משהו שלא ידענו או לא שמענו קודם. הכל ידוע וגלוי אבל היישום וההתמדה לאורך זמן, עבורי לפחות, הם לא דבר של מה בכך. ולכן החלטתי שזמן יום הולדת הוא הזדמנות טובה לקחת על עצמי את האתגר על מנת לבדוק את מה שהמומחים מסכימים עליו. הם גם תמיד מדברים על חשיבות ההתמדה במשך 21 יום בשינוי הרגלים ורציתי מאוד לבחון את הנושא. האם יש אמת בפרסום ואפשר לקבע הרגל חדש בתקופת הזמן הזו?
החלטתי ליישם את שלושת הסעיפים הראשונים: לקחת מחברת ולכתוב בה מידי יום שלושה דברים טובים שקרו לי, להרחיב בתיאור של חוויה חיובית, אחת מהשלוש או אחת אחרת לבחירתי, כדי לאפשר למוח לחוות אותה מחדש, כדברי הפסיכולוג, וכפעילות גופנית בחרתי בהליכה יומית של חצי שעה. הייתי ערה גם לנושא המדיטציה וגם לעשיית מעשי חסד אבל הם לא נכללו באופן רשמי בניסוי שלי.
תאריך ההכרזה על האתגר היה ביום ראשון ה- 26 לחודש מרץ. אולם כבר ביום ההולדת שלי, יומיים לפני כן, הלכתי עם בעלי בים בשישי וגם בשבת ולכן כמובן שמיד צירפתי אותם לחבילה וכך יצא שהיום הראשון לתחילת הפרויקט הפך להיות היום השלישי. ביום הרביעי כמעט וויתרתי על ההליכה היומית. זה היה אחרי ששטפתי את הרצפה בבית ואז הרגשתי שהוצאתי מספיק אנרגיה ליום אחד. כשהרהרתי ביני לבין עצמי אם לצאת או לא, די מהר הבנתי שאם אוותר עכשו, זה ירפה את ידי להמשך. ולכן יצאתי להליכה. ביום השישי כמעט וויתרתי והרמתי ידיים כי דחיתי ודחיתי את ההליכה וכבר התקלחתי והיה מאוחר ועלה בי הקול שאולי אוותר רק הפעם ולא נורא ומה כבר יכול להיות.
אבל שוב עמדה לנגד עיני המטרה של 21 יום ובאמת רציתי להתמיד בתוכנית הזאת שיצרתי לעצמי ולכן בהחלטה אמיצה, שהיתה עבורי בבחינת קריעת ים סוף של ממש, החלטתי לקום ולצאת לדרך.
לסיכום השבוע הראשון, הצלחתי ללכת את כולו (אם לוקחים בחשבון את היומיים שצירפתי ככה על הדרך) למרות אותם רגעים שממש בא לי לוותר ולהישאר על הספה.
אכן לא קל להתניע תהליך של שינוי.
תמיד כשאני רואה בפייסבוק פוסטים של כאלה שמצליחות להתמיד בפעילות ספורטיבית כלשהי אני ממש מתעצבנת וכועסת על עצמי כי אני לא מצליחה להתמיד בשום סוג של ספורט וניסיתי לא מעט כאלה: פילאטיס מזרון ומכשירים, יוגה, ריקוד ניה, צ’י קונג ולא נעים לי להמשיך ולפרט כאן את כל מה שעוד ניסיתי. בכל פעם שהייתי צריכה ללכת לשיעור ספורט גיליתי שאין לי כוח ולא בא לי.
נכון שאחרי שכנועים עצמיים כשכן הלכתי, אמנם יצאתי בתחושה טובה, שאני מיטיבה עם עצמי, אבל היא החזיקה בדיוק עד לפעם הבאה ששוב הייתי צריכה לצאת מהבית לשיעור כלשהו.
במה קשה לנו להתמיד? מה שלא באמת מעניין אותנו, שאנחנו לא מבינים עד הסוף את החשיבות שלו עבורנו או במה שהוא מאתגר מידי ולכן מתסכל.
אני חושבת שהדבר היחידי שבאמת הצלחתי להתמיד בו שנים על גבי שנים הוא לימודי ימימה.
ללימוד הזה היתה ועדיין יש בי משיכה ותשוקה אמיתית לגילויים ולתובנות שנובעים ממנו ומסייעים לי במהלך החיים.
האם הצלחתי ללכת רצוף 21 יום?
לצערי לא. הצלחתי ללכת רק 16 ימים רצוף. נעצרתי יום לפני החג אחרי שהייתי בקניון עם בתי וחיפשנו בגדים חדשים לחג. חזרנו מאוחר. ואז גם החלטנו, בהחלטה של רגע, לעשות “ביעור חמץ” סמלי שהבן הקטן יראה במה מדובר. העייפות גברה. ומפה לשם ההליכה נשתכחה ממני.
כששכבתי במיטה נזכרתי שלא הלכתי אבל בשלב הזה כבר לא היה לי כוח וחשק לצאת מהמיטה. למחרת היה ערב החג והאמת שזה שלא הלכתי יום לפני ושברתי את הרצף די “הוציא לי את הרוח מהמפרשים” ושוב לא הלכתי. “משבר” ההליכה נמשך גם ליום השלישי. הייתי מאוכזבת מעצמי ומאוד התבאסתי על ההפסקה הזאת ברצף. חשבתי לעצמי מה הטעם להמשיך? האם אני צריכה להתחיל עכשו מחדש את האתגר לעוד 21 יום?
ביום הרביעי בעלי נכנס לתמונה ועודד אותי לבוא איתו להליכה.
ביום החמישי צירפנו את הבן הקטן להליכה. אמרתי לו מראש שלא עוצרים ליד כל פרח וכל עלה כמו שהוא אוהב אלא פשוט הולכים. הוא אמנם “חפר” לנו כל הדרך אבל גם המציא משחק מאוד חמוד שהעביר יפה את הזמן. משחק שאני ממליצה עליו מאוד. כל אחד אומר בתורו מאכל שהוא אוהב והבא בתור צריך להגיד את מה שאמרו קודמיו לפניו מההתחלה ולהוסיף מאכל שהוא אוהב. למשל, אני אומרת שניצל. הבא בתור בסבב אחרי יאמר: שניצל, דונאטס. זה שאחריו יאמר: שניצל, דונאטס, פסטה וכך הלאה. זה אחלה משחק להפעלת תאי הזיכרון שבגילנו כבר לא כל כך חדים כפי שהיו פעם.
מה לגבי ההיבט של הנפש? איך הצלחתי במסלול המקביל של כתיבת דברים חיוביים?
אני מתביישת להודות אבל פה הצלחתי עוד פחות. שבוע ראשון התמדתי בכבוד. זה היה השבוע שעוד התלהבתי והצלחתי למצוא זמן לשבת ולכתוב.
בתחילת השבוע השני, ליוויתי את אמא שלי לאיזו בדיקה בתל אביב ולקחתי איתי את המחברת כדי שאוכל לכתוב כי ידעתי שאחזור מאוחר ולא יהיה לי זמן לזה. בסוף לא כתבתי באותו יום והמחברת בכלל נשארה באוטו. פתאום ראיתי שהופ עברו ארבעה ימים נוספים ולא טרחתי לגשת לאוטו להביא אותה למרות שאני נמצאת באוטו כל יום. ואז חזרתי לכתוב והקפדתי שהמחברת תהיה זמינה עבורי ומקץ שלושה ימים ראיתי ששוב לא כתבתי כלום.
מה אומר, חיים שלמים עוברים בתקופת הזמן הזאת של 21 יום. טיפולי שיניים, מבחנים ועבודות של הילדים, טיול זוגי שלנו לירושלים, טיול צופים של הילדים, ביקור בקניונים לקניית בגדים לחג, פגישות, נקיונות וקניות לחג, החג עצמו, ארוחות משפחתיות ועוד ים של אירועים, סידורים ועיניינים. וכך קרה שבתוך כל זה לא הספקתי להקדיש לעצמי את זמן הכתיבה שרציתי, למרות שאני מאוד מבינה את חשיבותו בעיקר מאז שפצחתי בכתיבת בלוג לפני שנה בדיוק.
ניסיתי להסביר לעצמי למה בעצם לא התפניתי לכתיבה. אני לא ממש יודעת להסביר. מה אני לא מספיק חשובה לעצמי? לא מספיק מחוייבת לתהליך שלקחתי על עצמי? אולי הנטיה שלי היא לראות את השלילי והדגשת החיובי כל יום לא זורמת לי כל כך בקלות.
אולי אם זאת היתה מחברת יותר מעוצבת שמפתה לכתוב בה אז הייתי יותר ששה לגשת אליה.
אז גם עלתה במוחי מחשבה ליצור מוצר כזה. מחברת מיוחדת שבכל דף יש שלושה חלקים: חלק אחד עבור רישום של שלושה דברים טובים, אחד להרחיב על חוויה מסויימת והשלישי לכתוב על מעשה חסד. שאלתי את עצמי האם יכול להיות ביקוש למחברת כזאת? אני חושבת שיש בזה טעם כי אמנם לא התמדתי כל יום אבל כשאני מרפרפת עכשו, תוך כדי כתיבת שורות אלו, על כל מה שכן כתבתי בתקופת הזמן הזו, אני מגלה שזה באמת מעניין להסתכל אחורה ולראות מה בחרתי להגדיר כדברים טובים. על מה הרחבתי. אילו תובנות עלו בי תוך כדי. איזה דברים הספקתי לעשות. במרוץ החיים החולף כה מהר בדרך כלל אני לא נותנת את הדעת על כל מה שאני עושה ביומיום השוטף בעוד שכעת הכל מונח לפני במחברת. והאמת שפתאום יש לי תחושה שאני עושה הרבה יותר ממה שאני חושבת וזה כשלעצמו מחמם את הלב.
האם אתן הייתן קונות מחברת כזאת שתאפשר לכן לכתוב דברים טובים שקרו לכם על מנת ליצור מומנטום חיובי להתקדמות וצמיחה?
שורה תחתונה, אין ספק שארצה להמשיך ולכתוב, גם כדי לקבל השראה עבור הבלוג שלי. אולי כדאי שהמחברת תהיה צמודה אלי שאוכל לכתוב בה בזמן אמת כשאני מתלהבת ואז זה לא יהפוך להיות לעוד משימה שצריך לבצע.
באשר להליכה, בסוף האתגר אני מבינה שזה בהחלט אפשרי עבורי ללכת חצי שעה ביום ובטוח שיש בזה תועלות ברמה הפיזית וגם ברמת שחרור הנפש, גם אם אינן נראות לעין בטווח המיידי.
אני עדיין ממשיכה לעשות הליכות, אמנם לא באותה הקפדה, אבל משתדלת שלא יעברו יותר מיומיים בלי שאלך. האתגר בהחלט נתן לי מסגרת ומטרה ויש לי יותר התכווננות ללכת. לבד או בחברת מישהו. עם זאת, בשלב הזה, עוד לא מצאתי איזו הנאה מיוחדת בהליכה וזה עדיין רק בקטע של לסמן על זה “וי” אבל מי יודע, אולי אם אתמיד גם ההנאה תפציע בהמשך הדרך.
איך אתם עם אתגרים? אולי יש לכם תובנות שיוכלו לסייע לי להבין טוב יותר את מה שאני עברתי. אשמח לקרוא את תגובותיכם.
כתיבת תגובה