“אני לא מבינה לאן נעלם הילד המתוק שלי. אני עוד זוכרת שאספתי אותו מהגן והוא צעק אלי מרחוק “אמאאאאאא” ורץ לזרועותיי בחיבוק אוהב עם הידיים הקטנות והטובות שלו.
ואז בשבריר הרגע הזה כל המהומה שהיתה לי קודם בראש עם רשימת המטלות האינסופית והבוסית ש”חפרה” לי בעבודה, כל זה פשוט נעלם ואושר מילא את ליבי.
אבל עכשו, הוא קם בבוקר, חולף על פני, אפילו לא מסתכל לעברי, לא אומר בוקר טוב ואני כבר יודעת להיכנס לכוננות ספיגה. ובהמשך היום, תלונות שלא נגמרות, פרצופים שהוא עושה לי והנהמות שיוצאות מגרונו כשאני מדברת אליו.
את יודעת כמה השקעתי בו ובאחים שלו כל השנים האלה? איך אחרי כל ההשקעה והנתינה העצומה שלי ושל אבא שלו בכל ההיבטים, גם הפיזי וגם הרגשי הוא “מרשה לעצמו” להתנהג ככה? איך הוא בכלל מעז לדבר אלי ככה ולזלזל בי. מה הוא חושב לעצמו? זה כל כך מתסכל ומאכזב ומעליב”.
כך סיפרה לי שירה (שם בדוי) בפגישה השבועית שלנו, כולה נסערת וכואבת.
“את לא מבינה איך הלב שלי מתרסק כל פעם מחדש”. היא מוסיפה בקול נשבר. “את יודעת כמה זמן לקח לי עד שקלטתי שאני אמא והסתגלתי לתפקיד הזה ולכל מה שהוא מזמן עבורי”, שירה המשיכה, “עכשו שוב פעם צריך להסתגל מחדש. אני לא עומדת בקצב. הכל רץ לי מהר מידי”.
שירה לא לבד עם כל התחושות הקשות. רבים מאיתנו, שהם הורים למתבגרים, חווים סערת רגשות בסיטואציות דומות. נראה שאנו ניצבים בפני שלב חדש בהתנהלות ההורית מול ילדינו המתבגרים.
זה לא שהיה לנו קל במיוחד כשהם היו קטנים. הרי כל גיל מזמן את ההתמודדויות והאתגרים שלו: גיל שנתיים הנורא, גמילה מחיתול/מוצץ, התקפי זעם ועוד אבל בתחושה שלנו היה סוג של איזון עדין שאחרי הכעס, הבכי והצעקות הגיעו רגעים של מתיקות אינסופית שהמסה הכל. בעוד שעם מתבגרים, נראה שחסר האיזון הזה. יש יותר משב רוח קריר ומנוכר מצידם. נראה שהם ממש מחפשים לריב איתנו וכבר לא זקוקים לנו יותר.
גם הרביצה הזאת מול המסכים לא ממש עוזרת לפוגג את תחושת הריחוק והקור. כל אחד מתנחל בפינה מסוימת בבית עם הנייד או מול המחשב. הם מנהלים קשרים חובקי עולם באמצעות הטכנולוגיה הזאת, חוץ מאשר איתנו… חסר החיבור של המגע המנחם. גם אם אנחנו מצליחים להתגבר על הלב המרוסק ולנסות להתקרב, לא תמיד ההתקרבות נענית ולא תמיד יש סגירה של הארוע הסוער בחיבוק ובהבנה.
אין ספק שגם לנו כהורים קשה מאוד בתקופה הזאת וגם אנחנו חווים כאב, מעבר לחוסר ההרמוניה מולם. הכאב נובע מכך שהם פחות תלויים בנו, פחות צריכים אותנו באותו אופן אליו היינו מורגלים עד כה כשהיו קטנים. הם פחות מחשיבים את דעתנו, כבר לא רואים בנו יודעי כל ואינם זקוקים להשגחה ישירה שלנו. הם מגלים ענין מועט בפעילויות המשותפות איתנו כמשפחה. אנחנו היינו רוצים שכל המשפחה תהיה תמיד ביחד ושגם האחים הקטנים, אם ישנם, יוכלו לחוות את המשפחתיות המלאה.
הם כבר לא משתפים אותנו ולא מדברים איתנו כמו שהיינו רוצים ונראה שהרבה יותר כייף ומעניין להם עם בני גילם.
מזל שהם עדיין צריכים מאיתנו כסף והסעות, אחרת מה היה נשאר לנו… אז זהו, שהם דווקא זקוקים לקשר איתנו, ההורים, ואנחנו משמעותיים עבורם, למרות שזה לא נראה כך. עם זאת, אכן נפתח פרק חדש ומדובר בקשר מסוג אחר.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
לא אלאה אתכם בכל התאוריה הפסיכולוגית של התהליכים הפיזילוגיים והרגשיים שהמתבגרים עוברים בגיל ההתבגרות ובכך שזאת בעצם משימת החיים שלהם לעבור תהליך של היפרדות מההורים כדי שיוכלו לגבש לעצמם זהות עצמאית ובוגרת. עם זאת ההבנה שמדובר בתהליך טבעי וחיוני היא חשובה ויכולה להקל במשהו.
להתגבר על העלבון האישי עד כמה שניתן ולהצליח לראות את מה שעומד מאחורי ההתנהגות המשתלחת או המסתגרת. קשה להם והם פשוט לא מרגישים טוב עם עצמם. וזה לא בהכרח בגלל דברים ברומו של עולם. לפעמים סתם יום שיער גרוע, עומס בלימודים, חברה שלא החמיאה על הגי’נס החדש, העדר לייקים לפוסט שכתבו. לא חסרים מצבים מתסכלים ומאכזבים (אלה הדברים הקלים. לא נדבר פה על חרמות, הצקות ועוד מרעין בישין).
הצבת גבולות – חלק מהתפקיד ההורי שלנו הוא גם להציב גבול שאומר למשל “אני לא מוכנה שתדבר אלי ככה”. לשתף את הרגשות שעולים בנו תוך כדי השיחה מהדרך שבה הדברים נאמרים, במטרה לחנך וללמד שיש דרך להגיד דברים לכל אדם וגם לאמא, שאמנם אוהבת ומכילה וקשובה אבל אמא היא לא רובוט. חשוב לאפשר מרחב פעולה לעצמאות שהם מבקשים. דוגמה, בחדר שלהם הם עושים ככל העולה על רוחם ואנחנו לא נעיר על מצב הבלגן שם אבל הגבול יהיה שנבקש שירימו את הדברים מהרצפה למשל כשמגיעה העוזרת, כי היא לא צריכה להרים ולאסוף את כל מה שהם זרקו.
מידת רוחק – ברגעים האלה של ההתפרצויות לפעמים מוטב לקחת מידת רוחק בתוך הסיטואציה כי מאוד קשה להגיב באופן שקול כשאנחנו והם נמצאים בתוך הצפה רגשית. פשוט להחליט שאנחנו לא מגיבים, “להחליק” את המילים הקשות ולא לענות. זה יאפשר למתבגר לפרוק את כל ה”רעש” שהשתלט עליו. כי איפה הם יעשו זאת אם לא מולנו? לפעמים כדאי לקחת מידת רוחק פיזית ממש. להתרחק מהמקום כדי להרגיע את עצמנו. אפשר לומר, “אני לא רוצה להגיב כרגע. צריכה זמן לחשוב”.
לקחת אחריות על יצירת ערוץ התקשורת מול המתבגר, בבחינת היותנו על תקן המבוגר האחראי.
זה נכון שלא תמיד בא לנו ליזום התקרבות כשהצד השני פוגע בנו. אני יכולה לשתף שמה שעוזר לי “לרדת מהעץ” זה להיזכר בעצמי כמתבגרת שהיתה די מסתגרת ולא משתפת ולא ידעה איך לגשת ולבקש עזרה ונחמה וזה עוד יותר העצים את תחושת הבדידות. ההיזכרות הזאת גורמת לי ממש להבין כמה חשוב שההורה יזום את הגשר הזה.
כלי נהדר נוסף ליצירת תקשורת שגם מפוגג את האוירה העוינת הוא להשתמש בהומור. אני יכולה לספר שפעם המצאתי לבן הקטן, ליד שולחן ארוחת הערב, את הדמות של איימי החייזרית המגושמת כדי להצחיק אותו. איימי היתה עושה המון תעלולים עד שהוחלט, אחרי אזהרות חוזרות ונישנות, לסלק אותה מהכוכב החייזרי והיא נחתה כאן בארץ. איימי, עם הטעויות המצחיקות שלה והדיבור בטון המתפנק שלה, הפכה בעיניו לדמות מעוררת אהדה וקרבה. להפתעתי גיליתי שכשאני נכנסת לדמות של איימי ומדברת כמוה גם עם המתבגר משהו בתוכו מתרכך ונפתח להקשיב. ואני בהחלט מגייסת אותה לעזרתי מעת לעת.
תקשורת ניתן ליצור גם באמצעות “עליה לרגל” לחדרם עם איזו עוגה טעימה או צלחת פירות.
להציע פעילות משותפת אחד על אחד שהם אוהבים, ועוד.
וגם אם נראה שלא הצלחנו לכאורה, תהיו בטוחים שהמתבגר “רושם לעצמו בליבו” שנעשה ניסיון מצד ההורה לקרב אותו ולא להשאיר אותו לבד בקושי שלו. ולפעמים זה כל מה שהוא צריך את התחושה שלא וויתרו עליו ושיש מי שנמצא שם בשבילו.
הקשבה ואכפתיות אמיתית – כשהם כבר באים לשתף רצוי לפנות זמן כדי באמת להיות איתם ולתת להם מקום. להבין את ה”צד שלהם”, לתמוך בעמדה שהם מציגים בלי לייעץ, בלי לתת פתרונות.
להקשיב גם מעבר למילים ולנסות לספק להם את מה שהם צריכים בפשטות.
לאפשר להם לבכות ולהוציא את הכאב שהצטבר שם.
דרך ההקשבה נוכל להעביר את המסר שאנחנו תמיד שם עבורם. שהם לא חייבים להיות מרצים וצייתנים כדי שנאהב אותם. שיוכלו להרגיש ולהאמין שאנחנו אוהבים אותם עם כל החלקים שיש בהם, גם הפחות סימפטיים.
אנחנו העוגן היציב עבורם, המקום שמאפשר להם ל”תדלק”, להיתמך ולצאת שוב מחדש טעונים בכל הטוב הזה שיש לנו להציע ובאהבה ללא תנאי שרק הורים יכולים להעניק. עוד על אהבה כתבתי בהרחבה בפוסט באה מאהבה.
עיקר החינוך מתבצע דרך הדוגמא האישית שלנו, דרך התגובות שלנו, דרך החום והאהבה שנעניק גם במצבים טעונים. עם זאת, יהיו פעמים שאחרי פרצוף שלהם או משפט מיותר שהם אומרים הלב שלנו יתרסק ולא נצליח להיות מכילים כמו שרצינו וגם זה בסדר ולכן כדאי למצוא תמיכה עבור עצמנו. תמיכה מקצועית או כזאת של משפחה וחברים קרובים כדי להתמודד עם הקושי שאנחנו חווים.
ויכול להיות שכל גיל ההתבגרות הזה נועד בכלל להכין אותנו ליציאה העתידית שלהם מהבית שנוכל להתגבר ואולי אפילו נחוש הקלה…
אשמח לשמוע איך אתם מתמודדים, מה עובד עבורכם ועבורם בסיטואציות כאלה שכולנו חווים עם המתבגרים שלנו.
ואם גם אתם מרגישים עומס רגשי וזקוקים למקום בו יקשיבו לכם, אני כאן בשבילכם.
אסנת כתבת כל כך יפה. אני שורדת שנת התבגרות מטורפת של בני בן השש עשרה וחצי. תודה לאל הקוע הקשה מאחורינו אבל העצות שלך לחלוטין נכונות והכי חשוב לא לוותר. בדיוק כמו שכתבת. הם ״נותנים מכות״ אבל רושמים לעצמם בדיוק כמה אהבה ודאגה מרעיפים עליהם. ספר מעולה שעזר בתקופה הזו היה ״אוף גוזל״ של עלי כ״ת. יופי של פוסט. תודה
שמחתי מאוד לקרוא את תגובתך מינה וזאת באמת הקלה לזהות שהחלק הקשה כבר מאחורייך. תודה רבה גם על ההפניה לספר, אני לא מכירה אותו, אבל בהחלט מתכוונת להוסיף אותו לספרים הממתינים לקריאה.