ביי ביי לחופש הגדול

לא בא לי לעשות שום דבר. אני יושבת בבית על הספה ולא עושה כלום. פשוט כלום.
כלום זה המשהו היחידי שבא לי לעשות. כל שאר הדברים, המתחייבים מעצם היותי אדם בוגר והגיוני, פשוט לא בא לי עליהם.
הבית נראה כמו סדום ועמורה. כלים ושאריות של אוכל ואריזות חטיפים זרוקים בסלון. אזור השיש והכיור במטבח עולה על גדותיו. הרצפה לבטח ידעה ימים טובים יותר. הכביסות שוב נערמות.
מי שקרא את הדיווחים השוטפים בקיר הפייבסוק שלי יודע כבר שמכונת הכביסה התקלקלה ואמנם עשיתי כמה נגלות של כביסה באמבטיה, אבל מאז עבר עוד שבוע ושוב אני נדרשת לעשות משהו עם כל הכביסה הממתינה בסבלנות שמישהו יתייחס אליה.
חברות מקסימות אמנם הציעו את עזרתן אבל לא היה לי נעים להגיע עם כל הררי הכביסה האלה.
רק את המגבות הבאתי לחמותי כי היא כל כך רצתה לעזור לנו ועדיין הרגשתי לא בנוח שהטרחתי אותה.
“נו, יאללה, קומי, אולי תתחילי לזוז” אני אומרת לעצמי.
“אבל אין לי כוח ואין לי חשק” אני עונה לעצמי.
“איזו מין תשובה זאת, באמת, תעשי רק צעד אחד ומשם כבר תוכלי להתקדם”. זה באמת נכון ובדרך כלל זה עובד עלי, אבל עכשו אני מרגישה שנסחטתי עד הטיפה האחרונה. אפילו בלימון אפשר אולי למצוא עוד טיפה כלשהי, אבל אצלי המערכת נעה מכוח האינרציה. או שנכון יותר לומר, לא נעה.
אם לא הייתי צריכה לקום להכין אוכל לילדים, ללכת לסופר לקנות דברים כי המקרר ריק, לעבוד קצת, לעשות את כל אותן פעולות אלמנטריות לתפקוד בסיסי של הבית, וודאי הייתם מוצאים אותי באותה תנוחה שרועה על הספה. מה נסגר עם החום הזה? בקושי מצליחה למצוא כוח לקום לפתוח את המזגן. מזל שהילדים עוד מוכנים לעשות זאת בשבילי בדרכם למטבח לייצר עוד כלים שיש לשטוף…

מה הסיבות ל”שביזות” הכללית הזו?
יש תוצאות לחודשיים חופש גדול עם הילדים בבית. מנסה להתנחם בזה שהרבה אימהות עייפות שותפות להרגשה הזאת ומתארות ארוחות שלא נגמרות, כלים שנערמים, דרישות של הילדים, פעילויות במזג האוויר הלוהט.
אבל בנוסף לעומס הרגיל של החופש הגדול היתה הצטברות של ביקורי טכנאים לתיקונים שונים כמו: תריסים, מקרר, מזגנים, גז ומכונת הכביסה שהושבתה לכמעט שלושה שבועות.
היתה לנו פריצה בבית שהוסיפה עוד סידורים שלא תוכננו.
ההכנות למחנות הצופים עם כל שלבי האריזה והפריקה.
אולי היו אלה טיפולי שיניים מורכבים לאמצעית ולקטן שגרמו לי הרבה מתח.
אולי בכלל היתה זו הנסיעה של הבן לשבוע עם כמה חברים לאי זקינטוס ביוון, משם הוא התקשר פעמיים ובשתיהן הדאיג אותי.
פעם אחת הוא התקשר בתחילת הטיול, כדי לדווח לי שהחדר שהובטח להם בחבילה שהוזמנה אינו דומה בכלל למה שקיבלו בפועל. ואכן התמונות ששלח הראו חדר בסיסי ביותר, ווילונות קרועים, אסלה שבורה, ללא שום אבזור במטבח, למרות ששילמו תוספת לחבילה.
פעם שניה הוא התקשר באמצע הטיול, באמצע הלילה והפחד שאחז לי בלב כששמעתי אותו כל כך חולה, עדיין מהדהד בי. הוא לא ידע להגיד לי כמה חום יש לו כי לא הסכים לקחת לחופשה מודד חום או איזשהוא משכך כאבים ולא היתה לי שום יכולת לעזור לו ככה ממרחקים, חוץ מלשמש כחבר טלפוני שמעודד ומרגיע.
למחרת בבוקר אף נציג רשמי של החברה לא טרח לעזור לו. רק אמרו לו לגשת למרכז רפואי.
החברים המשיכו בתוכניות שלהם והוא נשאר לבד בחדר. אפילו בקבלה לא היה עם מי לדבר, פשוט כי לא היה שם אף אחד. שום מונית לא נראתה באופק וכך יצא שהוא הלך ברגל, חולה, מרחק של חצי שעה מהמגורים, לחפש מקום לקנות נורופן ואני נשארתי איתו על הקו לאורך כל הדרך שאדע מה קורה איתו. אין ספק שנוספו לי כמה שערות לבנות מהטיול הזה.
סיכומו של דבר, למרבה המזל מצבו השתפר והוא נהנה בימי החופשה האחרונים שנותרו.
כשחזר לארץ הספיק עוד להדביק אותי ואת הקטן בווירוס היווני, שהגיע יחד איתו הביתה. אני זוכרת שהוא סיפר לי שממש כואב לו הגרון ואני חשבתי בליבי, נו באמת, כולה כאב גרון. מה הוא עושה מזה ענין? האם אני מגדלת גבר טיפוסי שכל כאב נראה לו סוף העולם?
אבל אחרי שנדבקתי הבנתי לגמרי את מה שהוא תיאר. תקף אותי כאב גרון שמעולם לא חוויתי, כאלה כאבים איומים עם כל בליעה שסירבו לעבור שבועיים. רק משככים למיניהם הצליחו לאושש אותי במשהו ולאפשר לישון קצת, כשהיו בטווח הפעיל. משטח הגרון של שנינו יצא שלילי. גם בדיקות הדם לבדיקת תפקודים אחרים היו תקינות, אבל כאב הגרון כאמור היה עקשן במיוחד הפעם.
חוץ מהנסיעה לזקינטוס עברנו עם הבן הגדול עוד כמה משוכות כמו בחינות הבגרות ושיעורי נהיגה.
כהורים אנחנו כל כך רוצים שהרצון שלהם יתממש במלואו וממש מכניסים את כל פנימיותנו בתוך זה, מתערבבים איתם ועם הרגשות שלהם שמתחלפים.
הרכבת הזאת של העליות והירידות שעוברת על המתבגרים שלנו מכל נושא שהוא, לא מדלגת גם עלינו. אנחנו מתרגשים איתם, מקווים בשבילם וגם נופלים איתם ובזמן שהם כבר בדבר הבא אנחנו עוד “מלקקים את הפצעים” ו”טוחנים” את כל מה שעבר עליהם טחון ושוב.
הוא כל כך רצה לעבור טסט ראשון וגם אני רציתי בשבילו, כדי שהוא יהיה מאושר וגם כי רציתי להוכיח לו שלא הפסיד שום דבר כשהצטרף אלינו לטיול ללונדון אלא להיפך, רק הרוויח.
מי זוכר בכלל את החופשה המשפחתית בלונדון, שהיתה בתחילת יולי. חלום רחוק שנגוז עם החזרה לארץ והתאדה בחום הבלתי נסבל שיש פה. הספקתי לתעד את הטיול הזה בפוסט האחרון שכתבתי לפני שנכנסתי למוד האיטיות הדובית שגרמה לי לקפוא על שמרי בחום הלוהט והחונק של הקיץ.
באמת שאני לא יודעת מה עושות אימהות חד הוריות כשאין להן כוח. אני כל כך מורידה בפניהן את הכובע ומעריצה אותן ממש. גם אימהות לילדים קטנים זוכות להערצתי מרחוק, כי יש באמת קושי אמיתי עם הצמידות של הקטנים שכמעט ואי אפשר להשאיר אותם דקה לבד כשאין עזרה וצריך להעסיק אותם הרבה. אז לי קשה? זה גורם לי להרגיש עוד יותר רגשות אשמה במיוחד עם הקטן שאני לא יוזמת מספיק פעילויות, שאני לא מציעה ללכת ולראות ולחוות כי חם ויש פקקים ועוד המון תירוצים ואז הוא שוב מול איזה מסך ואני מרגישה באסה כפולה ומכופלת, גם מזה שאני לא עושה איתו כלום עכשו וגם מהמחשבה על זה שעוד שנה שנתיים הוא יהיה כמו הגדולים וכבר לא ירצה ממני כלום ואז אני אצטער על כל מה שלא עשיתי איתו. אבל כנראה שלכל גיל יש את האתגרים שלו.
תוך כדי כתיבה אני קולטת, כמה אני מקשה על עצמי ושופטת את עצמי: על מה שהייתי אמורה לעשות ולא עשיתי, על זה שלא הייתי בסדר, על כל הציפיות מעצמי, על זה שאין לי כוח לעשות מה שצריך.
מאוד חשוב לכבד את גם התחושות האלה של חוסר החשק, של חוסר הרצון (אבל גם מאוד מאתגר כשנדרשים לתפקד בכל זאת). אוקי, באמת אין לי כוח, כי יש פה רצף של עיניינים שבעטיים הרגשתי שאני “נקראת לדגל” בכל מיני חזיתות.
משהו בפנים מבקש מנוחה, מבקש ריפוי. כמו הילדה הקטנה שרוקעת ברגליה ומבקשת להרגיש מה זה לקבל אהבה ללא תנאים. משהו בי מבקש שאהיה קשובה לעצמי ולמה שעולה מתוכי גם אם הוא לא נראה טוב. האם אני יכולה לחיות בשלום עם עצמי כשאני לא פרודוקטיבית כפי שהייתי רוצה להיות? גם כשאני לא מהממת ומתפקדת בפול ווליום? לכל אחת עוברות בראש מחשבות על כך שהיתה רוצה להיות קצת אחרת: יותר אנרגטית, יוזמת ארוחות בריאות לבני הבית, מכינה עוגות שהילדים אוהבים, מוציאה לפועל פעילויות ואטרקציות עם הילדים, עובדת יותר, מתעמלת יותר, דואגת פחות.
השאלה מאיזה מקום זה מגיע? מתוך הלקאה עצמית או כיעד רצוי לשאוף אליו.
נזכרתי במשפט שלמדתי ב”ימימה”: “כפי שאת יכולה וכמה שאת יכולה. מבינה את היחסי הקיים בנקודת זמן מסוימת. לא להכשל זה להיות לב מסכים לקבל את עצמי בזמן הווה כפי שאני. ומתוך ההסכמה הזו הבנה המובילה לעשייה…ברגע שאת שמחה בחלקך בנקודת זמן מסוימת זה הדיוק האישי”.
מה היא בעצם אומרת? כל הקושי הוא להיות נוכחת בנקודת הזמן הזו, שמחה במה שאת ובמה שיש לך. להסכים להיות שלמה עם עצמי בזמן הנוכחי כפי שאני. בישרות לב עם עצמי. משם תעלה השמחה שתוביל לעשיה. ואולי בחלקיק הזמן הבא יתאפשר משהו אחר, בין אם כי אין ברירה וצריך להכין משהו לילדים ובין אם יזדחל איזה רצון קטנטן בכל זאת לטרוח ולהכין עוגה למשל. ואולי לא יהיה רצון אבל תהיה החלטה שזה מה שאני עושה עכשו ואז חוזרת למצב מנוחה.
הרי בסך הכל אני בסדר. עושה כפי שיכולה וכמה שיכולה. וכן, לעיתים הדשא של השכן נראה ירוק יותר ובהיבטים מסויימים הוא אכן ירוק יותר בעוד שבהיבטים אחרים הוא לא בהכרח כך.
אני מבינה שהחיים הם כמו נהר, שיש בו חוץ ממים זורמים גם ענפים וגזעים וניילונים ועוד ג’יפה ימית מפוזרת. כשנתקלים בזה קצת מתקשים בזרימה שוטפת בנהר וזה טבעי. אי אפשר לצפות להיות בהיי כל הזמן ובטח שלא להעמיס עוד חסימות במו ידנו מתוך המחשבות המעכבות שלנו.
אני יודעת את זה, אבל עדיין משהו בי כאילו מצפה להרמוניה תמידית עם הבעל ועם הילדים ועם החיים בכללותם וכשזה לא קורה אני מתאכזבת ומתבאסת ולא מוכנה לקבל את העובדה הפשוטה הזאת ש א ל ה  ה ם  ה ח י י ם.
החופש הגדול כבר כמעט מאחורינו ויש עוד כמה ימים להיות ביחד בנחת, עדיין אפשר להתענג על שפע פירות הקיץ הטעימים. הבחינות של הגדול עברו בשלום והוא הצליח לעבור טסט ראשון.
“הכל בסדר טודו בום”. לכולנו יש הרבה מה להעריך ולהוקיר.
אני מאמינה שבעקבות הכתיבה של הפוסט הזה ישתחרר משהו מהאנטי שאפף אותי ואצליח להפשיל שרוולים ולחזור בכוחות מחודשים עם תחילת שנת הלימודים. יאללה פתחתי דף חדש.
מזמינה גם אתכם להתחבר מחדש לעצמכם ולכוחות הטמונים בכם, למצוא את המרחב השקט שעושה לכם טוב ואת החופש (היחסי…) לעשות קצת יותר מהדברים שאתם רוצים לעשות ולא רק את אלה שצריכים. לא לשכוח להוסיף קורטוב של חמלה עצמית. בכל זאת אנחנו בעיצומו של חודש אלול שהוא חודש הסליחות ואין כמו להתחיל עם לסלוח קודם כל לעצמנו.

בתחילת ספטמבר קבעתי לשבת לקפה עם חברה. בטח אחר כך אמצא את עצמי מתגעגעת לילדים ולנוכחות שלהם בבית. טוב, לא לעוד הרבה זמן. החגים אוטוטו בפתח.

תגובות

תגובות