סוף שבוע משפחתי קצר ברומא

זאת היתה נסיעה בסימן חגיגת יום הולדת 16 למתבגרת. פנינו אליה ושאלנו לאן תרצה לנסוע והוספנו “עד חצי המלכות ויינתן לך” והיא בחרה לטוס לרומא.
מודה שפחות התלהבתי, כי כבר ביקרתי ברומא בעבר והעדפתי יעד אחר ואפילו ניסיתי לרמוז (במסגרת חצי המלכות השני שלא הובטח…) שאם באיטליה עסקינן, אולי כדאי דווקא לנסוע למילאנו, אבל היא נשארה בעמדתה.
טוב, שיהיה רומא.
עכשו עלתה לאוויר השאלה האם ניסע בהרכב מצומצם של אבא-אמא-מתבגרת? או כל המשפחה?
המתבגרת נשאלה שוב ונתנה את הסכמתה לנסיעה משותפת, משולבת אחים.
וכך הוחלט שנוסעים לסוף שבוע קצר ובעיקר ממוקד שופינג.
כרטיסי טיסה ומלון הוזמנו, מסגרת כרטיסי האשראי הורחבה (לטובת הגדלת ההוצאות הצפויה…) וכולנו המתנו ל- 21 ביוני.
אלא שאז הבן הקטן גילה שיש לו מסיבת סיום בבית ספר שהוא מאוד רוצה להשתתף בה.
למעשה שתי מסיבות סיום: על האחת הסכים לוותר אבל על השנייה, שהיה מעורב בהפקתה, לא רצה לוותר. נכנסנו למערבולת של כמה ימי בכי ועצב והדרמה שהתחוללה היתה מכמירת לב.
בשלב מסוים שקלנו להשאיר אותו עם סבתא וסבא בארץ, אבל הוא מאוד רצה לבוא איתנו ולבלות ביחד כל המשפחה. בהחלט אפשר להבין אותו כי תכל’ס כשיש עוד שני מתבגרים בבית, לעיתים נראה שיש להם חיים ביקום מקביל משלהם ואין הרבה הזדמנויות להיות יחד כמשפחה.
אבל מצד שני, כאמור יש את המסיבה שלו שגם בה מאוד רצה להשתתף ועל כך נאמר “אוחז בחבל משני קצותיו” או שמא “רוצה לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה”.
כל ניסיונות השכנוע לקבל החלטה כלשהי (להישאר בארץ או להצטרף אלינו) עלו בתוהו.
לפתע הבזיק במוחי רעיון שאולי הוא יגיע בתום המסיבה בטיסה הבאה אחרינו? אבל מי יהיה המלווה? אולי נצמיד לו דיילת? הלוגיסטיקה להבאתו לשדה נראתה מורכבת ובכלל כל הרעיון הלחיץ אותי מידי וכמו שעלה כך ירד.
אלא שאז החלטתי לגשת לבן הגדול, לפנות לליבו ולבקש ממנו שהוא יהיה המלווה, תוך שאני שוטחת בפניו טיעונים שיסייעו לשיווק הרעיון, באופן שירגיש שזה כדאי גם עבורו, למרות קיצוץ של יום טיול.
ואלה פרטי התוכנית: אנחנו ניסע עם המתבגרת בבוקר כפי שנקבע בעוד שהגדול והקטן יצטרפו אלינו רק בטיסה הבאה. כלומר, הגדול ימתין לקטן עד סוף היום, יאסוף אותו מבית ספר, מונית תסיע אותם לשדה התעופה והם יעלו על הטיסה של השעה שש בערב.
הרעיון התקבל בהתלהבות רבה אצל כל הנוגעים בדבר. מי שנשארה מאחור, עדיין מתלבטת ומהססת, הייתי כמובן רק אני.
קוראי כבר הספיקו להכיר אותי מפוסטים קודמים ויודעים שגם ככה אני לא ממש רגועה לפני טיסות ועכשו הוספתי לעצמי “עז” חדשה, שרק העמיסה עלי עוד דאגות וחששות.
לפעמים אני כל כך מתעצבנת על עצמי על שפע של רעיונות, מפולפלים וטובים ככל שיהיו, אבל לא תמיד בהלימה ליכולת הרגשית ולקצב שלי. נשארתי לבד בצריח, מלקה את עצמי למה לעזאזל דיברתי יותר מידי, מה פרץ ההתחשבות הזה בעמדתו של הקטן, למה לא הצבתי אותו בפני עובדה מוגמרת שהוא יאלץ להפסיד את המסיבה וזהו.
החששות החלו להתגנב לליבי בזה אחר זה. מה יקרה אם משהו ישתבש? כל כך הרבה תסריטים אפשריים התרוצצו במוחי, אבל מהרגע שהרעיון עלה לאוויר כבר אי אפשר היה לעשות “פוס” ולקחת אותו בחזרה. נותרה עוד תקווה קטנה שלא יהיו כרטיסי טיסה או שעלות הביטול תהיה כבדה מידי ותרתיע את הבעל וכך הרעיון ייפול מאליו, אבל למרבה הפלא העניינים זרמו והשינוי בטיסה התבצע.
ומי בעיקר “חטף” את כל מצב הרוח הסוער הזה על שזרם עם הרעיון ולא העמיס קשיים? – כמובן שהבעל.
שורה תחתונה, בסופו של דבר האתגר הוכתר בהצלחה.
הגדול קיבל אוטו צמוד מהבוקר ועוד ארכה לבלות עם חבריו כולל הבטחה לתשומת לב מיוחדת בשלב הקניות שלו. הקטן נהנה מאוד במסיבת הסיום בבית הספר וסגר מעגל.
נטולי מזוודות הם צלחו את המעבר לדיוטי פרי תוך 17 דקות מרגע ההגעה לשדה ולמעט עיכוב של שעה בטיסה הכל “דפק” כמו שעון.
אבא נשלח אחר כבוד להמתין להם בשדה התעופה ברומא והבנים שבו לחיק משפחתם מרוצים עם תחושת גיבוש וקרבה של אחים שזה עתה חוו הרפתקאה משותפת וצלחו אותה על הצד הטוב ביותר.
עוד שלב בדרך לעצמאות שלהם יחד עם תרגול בשחרור הגוזלים עבור אמא, שכעת יכלה לנשום לרווחה, גאה בבניה, עם תחושת הקלה והודיה להשם יתברך שהכל עבר בשלום.
ובכל זאת, לפני שתנסו את זה בבית, מוטב שתבדקו עם עצמכן טוב טוב אם אתן אימהות שיודעות לשחרר ושליבכן עמיד לשינויים ולטלטלות רגשיות.

אז מה היה לנו בשלושת הימים האלה?

21.6.18
ביציאה משדה התעופה ברומא יפנו אליכם נהגים מקומיים שמציעים הסעה לעיר במחירים מופקעים. אחד הציע לנו הסעה ב 90 יורו. משלא הסכמנו העביר אותנו לחברו, ש”במקרה” היה במקום, שהציע לנו דיל חלומי של 60 יורו (אגב, בלשים מקומיים בלבוש סמוי מודעים לתופעה הזאת ומסתובבים בשדה ללכוד את אותם מפקיעים). בכל אופן, אל תתפתו לשום הצעה, פשוט צאו מהשדה לאזור המוניות הרשמי, שם יחייבו אתכם ב- 48 יורו למונית, שזה המחיר הרשמי שמצוין בשלט גלוי.

המלון – Accademia Hotel במיקום מעולה, נמצא בסמוך למזרקת טרווי ובמרחק הליכה סביר מרוב האטרקציות המרכזיות. הכניסה למלון נראתה מעט מיושנת ולא מזמינה אבל הופתענו לטובה מהחדרים שהזמנתי, חדרי קלאב זוגיים, שממוקמים בחלק המשודרג של המלון והם היו נהדרים.
ארוחת הבוקר טובה למדי, כוללת סלסילה של מוצרים ללא גלוטן עבור הצליאקית שלנו.

הנחנו את כל חפצינו ואצנו רצנו להתחיל את היום כדי שנספיק כמה שיותר עד שהבנים נוחתים.
אבא-אמא-מתבגרת מטיילים להנאתם ברחובות רומא, בייחוד ברחוב via Cola di Rienzo ורחוב
via del Corso, אוכלים צהריים במסעדת לה סופיטה הנהדרת, שמוגש בה אוכל טעים מאוד ללא גלוטן.
בדיעבד, הפיצול הזה עשה לכולנו רק טוב ואפשר לנו זמן איכות של שני הורים על מתבגרת אחת, כשכל תשומת הלב ניתנת לה ואין צורך לחלוק אותה עם האחים.
בסוף היום המתבגרת נשארה לנמנם מעולפת בחדרה במלון אחרי שישנה בקושי שעתיים בלילה קודם עקב יום עבודה בצופים, שם היא מדריכה בשנה האחרונה.
22:30 הבנים ואבא מגיעים מהשדה ואני מקבלת את פניהם בסניף מקדונלדס הסמוך למלון.
רגע לפני השינה, הגדול ואני מבצעים גיחה קצרה למזרקת טרווי, הסמוכה למלון, לראות אותה עם האורות בלילה.

22.6.18
השכמה מוקדמת שהבן הקטן עושה לאבא. הם יוצאים שניהם לסיור פרטי ברחובות רומא לפני שהאחים ובעצם כל שאר העולם מתעורר. חכם הקטן, יודע לסדר לעצמו זמן איכות עם אחד ההורים (זה שהיה מוכן לקום ולצאת ממיטתו בשש בבוקר…).
כשהם חוזרים מגיע שלב השכמת המתבגרים מוקדם מהרגיל בשבילם, כמובן לאחר תיאום ציפיות, שבוצע מבעוד מועד בארץ שעיקרו: הזמן קצר והמלאכה מרובה ולא באנו לבלות את כל זמננו בשינה אלא לחוות ולראות כמה שיותר דברים.
התחלנו את הבוקר בהליכה רגלית למזרקת טרווי לראות אותה באור יום. המשכנו לפנתאון.
ומשם לאזור פיאצה נבונה, כאן הצטלמתי עם הבנים בתנוחת הפסל. אכן תמונה לפנתאון (כפל משמעות).
משם עברנו דרך חנות העץ המקסימה של פינוקיו לשוק הססגוני קמפו דה פיורי, בו התרעננו באכילת אננס ובסיור בדוכנים עמוסים בפירות וירקות, משקה הלימונצ’לו בבקבוקים ייחודיים למדי ומוצרים נוספים.
משם לקחנו מונית לקניון euroma2. זהו קניון גדול וממוזג שיש בו כמה חנויות שוות שיכולות לעניין מתבגרים כמו: Holister, Paul & Bear, Quicksilver ומגוון של חנויות מקומיות נוספות.
בשעות ספורות הצלחנו להרחיב את המלתחה של הבן הגדול וגולת הכותרת, טדם – רכישת חליפה קומפלט מעלפת עבורו לקראת ה”פרום” הקרב ובא. גם הבן הקטן הרשה לעצמו לבצע מספר רכישות.
היתה רק בעיה אחת. לחזור חזרה למלון. לא עברה אף מונית לחמישה. איך יוצאים מפה?
הבחנו באיזו עמדה להזמנת מוניות והחלטנו פשוט לעלות על כל מונית שתסכים לקחת אותנו וכך מצאנו עצמנו נדחקים במונית של 4 נוסעים. בשלב הזה את כל כך רוצה כבר לחזור למלון שממש לא מעניין באיזה מצב צבירה זה יקרה. ובפן החיובי, מתי יוצא לאמא להיות כל כך קרובה פיזית לילדיה?
מתברר שבמונית הזאת. מעז יצא מתוק.
חזרנו אחר הצהריים למלון. והמשכנו לשוטט באיזי על רחוב via del Corso מהמלון ועד סוף הרחוב שמסתיים בפיאצה דל פופולו ואז חזרה דרך המדרגות הספרדיות. כמובן שבחסות הבן הקטן טיפסנו את כל המדרגות הספרדיות למרות שכבר צעדנו לא מעט באותו יום.
נחנו קצת במלון ונסענו למסעדת mama eat באזור טרסטוורה, השוקק מסעדות ובתי קפה ושלל בילויים לצעירים. זו בהחלט מסעדה טובה ללא גלוטן באזור.
23.6.18
נסענו לקולוסיאום. מיד בהגיענו נתקלנו במלא מורי דרך שמתנפלים על כל תייר ומציעים סיור בעלות של 35 יורו לאדם, בזמן שניתן לרכוש כרטיס בתור קצר למדי בעלות של 12 יורו לאדם. הבעיה היחידה היא לא רכישת הכרטיסים אלא העומס הטבעי שיש בכניסה לאתרים עצמם.
היה זה יום חם למדי, עם תורים שנראו בלתי נסבלים, כך שוויתרנו על התענוג המפוקפק להיכנס לקולוסיאום והמשכנו לאתר הסמוך של שער טיטוס, לראות את ההטבעה של מנורת הקנים שלנו ושאר העתיקות שבאזור.
אחרי זה המשכנו לטייל באזור פיאצה וונציה הסמוכה ומשם חזרה למלון.
כאן שוב התפצלנו הבנים הלכו לאכול לבד במקדונלדס ואנחנו בפיצריה “פיצה אין טרווי“. אני אישית לא נפלתי מהאוכל אבל זה בהחלט פתרון טוב כשרעבים ומחפשים אוכל ללא גלוטן.
בערב אכלנו כולנו ביחד במסעדת t-bone station שהיא מסעדה טובה אך קצת יקרה וקינחנו בסיור רגוע לאורך הטיבר בשקיעה.

ולקראת סיום, כמה הגיגים להורים שבינינו שמטיילים עם המתבגרים האישיים שלהם מהבית
בגזרת השופינג בהחלט מתקבל על הדעת שתקבלו מתבגרים מתוקים מדבש, משתפים פעולה, טעונים באנרגיות טובות והרבה כוחות לנוע מפה לשם. זאת הרגשה נהדרת להורים. נצלו אותה עד תום וטענו את עצמכם בחיוכים, קרבה פיזית מכל סוג שהוא, שיחות שכבר מזמן לא ניהלתם בשלווה ובנחת ואפילו יצירת קשר עין לכמה דקות קצת יותר ארוכות מהרגיל.
כל זה שווה לגמרי את הגב השבור של אבא ואמא שעשו הליכות אינסופיות בחנויות של צעירים ועמדו בגבורה בזמן שהם מדדו (איך זה שאין בכל חנות כיסאות להורים המותשים?)

עם זאת, קחו בחשבון שכל האווירה הנעימה ומחממת הלב הזאת יכולה לחלוף כהרף עין כשתגיעו לשלב מימוש הרצונות שלכם בעיקר בגזרת ההליכות לענייני תרבות, הכוללת ביקור באטרקציות ואתרים מקומיים שממש רציתם לחשוף את ילדיכם אליהם ולהרחיב את השכלתם.
כאן נרשמו גם אצלנו מעט קיטורים ופה ושם אף נשמעו אנחות של שעמום. לפתע פתאום המתבגר נזכר שבדיוק במועד הזה כל החברים שלו נסעו ביחד ליעד נחשק של מסיבות ורק הוא הפסיד בזה שבא איתנו. ועד כאן, לא בא לו יותר טיולים כאלה של לראות מוזיאונים ואטרקציות של תרבות.
תמיד כשאני קולטת שהם לא מרוצים ממשהו אני מרגישה לא בנוח, לא בסדר. אני אוטומטית נופלת למקום הזה של לקחת את הדברים באופן אישי ומתבאסת. זהו, מעכשו הוא כבר בטח לא ירצה לנסוע איתנו יותר. גם ככה הוא אוטוטו מתגייס, אני חושבת בליבי.
בטיול בחו”ל, תמיד יש לגביו איזו פנטזיה כזאת ורצון שהכל יהיה וורוד והרמוני, שכולם יסתובבו מחויכים עם הילה של טבעת מלאך על הראש. ידברו בנועם אחד לשני ולהורים, יתעניינו במה שרואים, יתלהבו או לפחות יעשו מאמץ מיוחד לצאת מעורם. אבל למה שזה יקרה בעצם?
אולי אנחנו ההורים שהוצאנו לא מעט כסף על טיול כזה, אנחנו שמבינים שהזמן הזה איתם הוא קצר וכדאי לעשות מאמץ ובאמת ליהנות מכל רגע שלא ישוב עוד, במיוחד כמו שאצלנו שהבן מתגייס שנה הבאה והבת כבר יותר בצופים ועם חברות מאשר בבית. לנו יש את כל הסיבות לאסוף את עצמנו ולהתנהג בצורה בוגרת.
אבל אולי זאת דרישה לא הוגנת לצפות מילדים, גם אם הם כבר גדולים, לנהוג בדיוק כמונו.
צריך בשלות ובגרות והבנה קצת יותר רחבה על מורכבות החיים בכדי לעשות את הסוויץ’ הזה.
בסיכומו של ענין, הכל נע סביב הנקודה של לקבל אותם כפי שהם.
אני לא יכולה להיות אחראית על תנועת הלב של מישהו אחר אלא רק להשתדל להכיל אותה. 
בסך הכל בטיולים יש כל כך הרבה רגעים נהדרים, מרגשים ומשמחים ובהחלט מרגישים את ההשתדלות של כולם, אבל לצידם, לעיתים יהיו גם רגעים של אי שביעות רצון נקודתית.
כמו בחיים בכלל. לכן אין צורך להתרשם ולהתמוטט יותר מידי או לקפוץ למסקנות מרחיקות לכת כתוצאה מרגעים לא נוחים או מאמירות, שברוב המקרים אין מאחוריהן איזו משנה סדורה, אלא הן רק בגדר מצב רוח חולף, שלא בהכרח קשור אלינו.

ושניה לפני סיום, אם חשקה נפשכם בטיפים מעולים נוספים לטיול עם מתבגרים, כנסו לפוסט מריח כמו רוח נעורים, שכתבה חברתי בלוגרית הטיולים מיכל בן ארי מנור בנושא זה ובו היא מראיינת בלוגריות אימהות, שכל אחת גיבשה שלל עצות מנקודת מבטה עם הרבה ערך להורים למתבגרים.

תגובות

תגובות