בדיוק היום לפני שנתיים פתחתי את הבלוג. קיומו של הבלוג מאלץ אותי, במובן החיובי של המילה, לשבת רגע ולהסתכל אחורה על הזמן שחלף ולהתבונן בפוסטים שהוצאתי מאז הסיכום הקודם.
בעצם השנה היו לי שתי הזדמנויות, שמתאימות לסיכומים מהסוג הזה.
הראשונה, בחודש מרץ, כשמלאו לי 50, גיל משמעותי ועגול שמזמין סוג של חשבון נפש, שבחרתי להתחמק באלגנטיות מלהתייחס אליו ולא כתבתי כלום בהקשר הזה.
והשניה, כאמור כעת, כשהבלוג חוגג שנתיים.
קראתי באיזה ספר, שלעיתים מה שאנחנו לא אומרים חשוב לא פחות ולפעמים יותר ממה שאנחנו אומרים, כי גם בשתיקה יש אמירה. אבל כל מה שלא נאמר מוביל בסופו של דבר אל הנאמר.
באמצעות הכתיבה אני בכל זאת רוצה לנסות למצוא את המילים שייתנו לי יותר בהירות.
שאלתי את עצמי מאיפה נובעת ההתנגדות לסיכומים האלה ובעיקר לסיכום שקשור לגיל?
אולי ההתנגדות שלי היא תגובה לכל מה שנתפס בעיני כהכרח. יש משהו מאוד מחייב ופומפוזי כזה בלעשות סיכומים ולצאת בהצהרות ואני בסך הכל חיה לי מיום ליום.
בגיל 50 את כבר מתחילה להבין שאלה הם החיים וזאת המציאות. יש בה עליות וירידות ועוד כל מיני גוונים מעניינים שזורים במהלכה. את יודעת, שלמעט מקרים יוצאי דופן של אנשים שהמציאו את עצמם מחדש, מדובר בשגרת חיים מבורכת, בצעדים קטנים, בדרך שמפלסים אותה יום יום ושעה שעה, עם גיחות קטנות של יציאה מהשגרה. וכמה התמדה ואמונה בעצמך ובדרך שלך נדרשת כדי להמשיך במסע הזה.
יחד עם זאת, דווקא בעידן הפייסבוק, כשכל מיני סיפורי הצלחה ניבטים מול פרצופך גם מבלי שנתבקשו, עדיין פועם בך איזה רצון, ילדי משהו, לחפש או יותר נכון למצוא כבר את הדבר הזה שיעיף אותך קדימה.
את נשאבת לתוך המרדף האינסופי אחרי הסדנה הבאה, ההרצאה הבאה, הרעיון הבא שיעיד על זה שעשית את זה. שתרגישי עמוק בפנים שהגעת. שתוכלי להתהדר באיזו רשימת הישגים שמראה שעשית משהו ייחודי, יצירתי באופן מיוחד ומשמעותי.
המשהו החמקמק הזה שיוכיח, מעל לכל ספק, איזה אדם מופלא ומוכשר שאת וייתן את האישור המיוחל הזה, שאת עדיין לא מוכנה לתת לעצמך, שאת טובה בדיוק כפי שאת.
בתוך תוכי, עמוק בפנים, ידעתי שלא התרחשה השנה איזו פריצת דרך מהותית ולא קרה איזה משהו שאני מרגישה שאני יכולה ורוצה להתגאות בו ולכתוב עליו. קיוויתי למשל להיות אשת בשורות ולהפציע עם חידושים והמצאות בעשייה המקצועית שלי. אבל זה לא קרה.
קיוויתי לפרוץ את חסימת הנסיעות שלי לחו”ל ולבשר לעולם שהשנה מוקדשת לנסיעות רבות חובקות עולם, להשלמת עשרים השנים האבודות, שבהן לא העזתי לטוס לחו”ל. אמנם בכל זאת אזרתי קצת אומץ ובקיץ שעבר נסענו ללונדון ואפילו פעמיים וגם כתבתי על זה בפוסט חווית קיץ משפחתית בלונדון ובפוסט לונדון חזרנו אלייך שנית. אבל חשבתי שזה כבר יבוא לי יותר בקלות.
והיו עוד כל מיני יעדים שונים ממשיים וגם רוחניים יותר, שייחלתי להם וחשבתי שיאפשרו לי לקום כל בוקר עם איזה שיר חדש בלב ולהרגיש על פסגת העולם. זה לא פשוט להכיל ולקבל את עצמנו עם תפיסת דימוי עצמי שמדגימה פער בין המצוי לרצוי, בטח בגיל 50, כשלא מבינים אפילו איך עפו להן כל השנים האלה ואיך הזמן הולך ומתקצר.
אולי הלכתי בדרכים צפויות מידי, בטוחות ונוחות ולא איפשרתי לעצמי להיות יותר נועזת ומקורית.
שלא כמו בנושא ה”כבד” של הגיל, לפחות בהקשר של הבלוג יש יותר תחושה של שליטה ובחירה ואופק שנראה עם יותר תקווה. התפתחות חיובית בתחום היתה כשנרשמתי השנה לקורס הפרלמנט, מתוך כוונה להתמקצע בעולם הבלוגים. ובאמת רוויתי נחת מהמנחה, מהפורמט הזה שהיא בנתה, שאיפשר לי ללמוד דברים חדשים, להיחשף להרצאות מעניינות של בלוגריות וותיקות יותר ובעיקר שמחתי מאוד להכיר עוד חברות וחבר אחד חדש.
יש כל כך הרבה מה לעשות בבלוג חוץ מלכתוב ולחפש תמונות מתאימות. אפשר לשפר את הניראות שלו, מבחינה עיצובית וטכנולוגית, ללמוד על הפצה ואסטרטגיה ועוד מילים מפוצצות וחשובות.
שנתיים לבלוג טומנים בחובם רובד נוסף שמתקשר למושג שמלחיץ כל הורה טרי והוא “גיל שנתיים הנורא”, גיל המרדנות הראשון. מסתבר שהוא לא פסח עלי גם בהיבט של הבלוג.
תהיתי בשביל מה בכלל אני צריכה את כל העיסוק הזה שגוזל לא מעט זמן? וככל שאני רואה שיש עוד מה לעשות ולהתקדם מתגנב לו ה”לא בא לי” ו”אין לי כוח” ואני לא תמיד מוצאת את האנרגיות לשבת ולעשות. במובן הזה, הרישום לקורס אפילו הגביר את תחושת אי-הנוחות ביני לבין עצמי, כי אם כבר נרשמתי ושילמתי הרי שאני מחוייבת לאיזו תוצרת יותר משמעותית, להפוך את הבלוג ליותר חתיך ואטרקטיבי וגם לא נעים מהחברים האחרים לשבת כך סתם על הגדר.
לעיתים אפילו חלפה בי איזו מחשבה כזאת מתריסה של לעשות דווקא ולוותר על הכל.
בכל פעם שהיאוש נעשה יותר נוח הייתי נכנסת לפוסט הסיכום שכתבתי בשנה הראשונה לקיומו של הבלוג, שם פירטתי את כל ההיבטים הנפלאים שנתנה לי הכתיבה בבלוג בחיזוק תחושת הערך העצמי ואפשרות הביטוי ואני ממש מציעה למי שרוצה לפתוח בלוג או שנתקל בקשיים וחושב לוותר, לקרוא מה שכתבתי שם תחת הפסקה: בשביל מה אני צריכה את כל הבלוג הזה? ומה הוא בעצם נותן לי? ואיך זה קשור ליום העצמאות?
הנוכחות שלי בקורס השנה בכל זאת הניבה שלושה פוסטים שהם תוצאה משולבת של משימות שקיבלנו וכמו-כן השתדלות שלי, שקשורה להחלטה שלקחתי על עצמי להגיד יותר “כן” מאשר “לא” למשימות שניתנו, למרות שבדרך כלל התגובה הראשונית שלי היתה התנגדות. ואלה הם:
הפוסט על ארבעת הבנים שהיה במסגרת בלוג הופ משותף עם עוד חברות.
פוסט הראיון בחזרה לעתיד עם הטרנדולוגית עדי יופה.
והפוסט אולי הגיע הזמן להשלים עם זה שאני לא ג’דאית שבו השתמשתי בשלוש תמונות שצולמו ע”י חברותי.
ועם זאת, לא הרגשתי שהתרחשה איזו תפנית מיוחדת בעלילה או שפרצתי איזה גבולות בלתי נראים.
אבל הפרלמנט עוד לא נגמר ובהחלט יכול להיות שהכל נמצא בתהליכי נביטה עדינים ומשהו עוד יפרוץ בהמשך. או שלא… כי גם כאן את מגלה שאת לוקחת את עצמך ואת האטיטיוד ההרגלי שלך לכל מקום ואת לא יכולה לצפות לראות תוצאות אחרות מבלי שתנקפי אצבע, שתהיי חלק ותסכימי להשתתף במה שמצופה ממך במסגרת הקורס.
ואם כבר עסקינן בעיניני דפוסים הרגליים לא מומלצים, אני חייבת להודות כאן באותם רגעים במהלך השנה בהם הזדמן לי “לחקור לעומק” ואפילו לעשות סטאז’ רציני בנושא התנהלות בחיים מתוך “גרירת רגליים”. אני לא גאה בזה אבל בהחלט משתפת בכנות בפוסט ביי ביי לחופש הגדול ובפוסט ממתינה להתבהרות.
לכאן אפשר לשייך את ההתמכרות החדשה שלי לסדרת הטלויזיה suits שכבשה אותי השנה וגרמה לי להמשיך לרבוץ בחמימות אזור הנוחות שלי על הספה. זאת התמכרות ככל ההתמכרויות, שגורמת לך לזנוח את כל המחויבויות, בעבור איזו התרחשות מרגשת וכמה פרצופים יפים של עורכי דין כמו הארווי ספקטור ומייק רוס, הדמויות המרכזיות בסדרה.
דווקא קיומו של הבלוג סייע במשהו בכך שהציב עבורי איזו מטרה ברורה ומיידית להתכוונן אליה.
יעד של פעם בחודש עד חודשיים לפרסום פוסט חדש, שגורם לי להיות יותר עירנית וקשובה למה שקורה מסביב, לדברים שנאמרים, לפריימים אפשריים לצילום. מעיר אותי בעדינות תקיפה מאותה “גרירת רגליים” ועייפות החומר, שלעיתים קל לזלוג אליה, בחזרה למסלול של עשייה.
כתבתי גם על הצדדים הפחות זוהרים בחייה של בלוגרית כשתיארתי את החסימות בכתיבה, שכל מי שכותב נתקל בהן מפעם לפעם. זה מופיע בפוסט הצצה ל”מאחורי הקלעים” ובפוסט ממתינה להתבהרות. בעין הסערה מומלץ לנהוג כמו החיטה, שיודעת להרכין את ראשה ולהמתין עד יעבור זעם ואז היא שוב חוזרת לזקוף את קומתה.
זו היתה גם השנה שבה הבן הקטן נכנס בסערה לתוך גיל ההתבגרות באופן רשמי והצטרף לאחיו ואחותו שכבר עמוק בתהליך. היו לי כמה היתקלויות איתו, שעל חלקן כתבתי בפוסט מפגש מקרי בין שגרת בוקר למשטרת התנועה ובפוסט אולי הגיע הזמן להשלים עם זה שאני לא ג’דאית.
גיליתי ילד עם אג’נדה משלו (לזכותו יאמר שמוטיב העקשנות הוא גם מצד האבא וגם מצד האמא), עשוי ללא חת, שמסוגל להרעיד את כל הבית ובעיקר לטלטל את הלב של אמא שלו, שגם ככה הוא לא חסין במיוחד. עד כה הוא שימש כ”גלגל ההצלה” המתוק שלי מאימת האחים שלו, אבל כעת נוספו גם מרווחי זמן שבהם נותרתי בודדה בצריח.
מה שמדהים אצל החבר’ה האלה, בגיל הזה, שלמחרת הם אפילו לא זוכרים על מה היה כל הרעש,
לא זוכרים את המילים שנאמרו ופגעו (שלא לומר חוררו את הלב).
לא אשכח יום ספציפי כשהוא בא אלי לשאול אותי משהו ואני עדיין הרגשתי את ליבי החסום מאירוע נוקב במיוחד, שהיה יום לפני, וכשהוא שאל אותי: “אמא, למה את ככה?” אמרתי לו שעוד לא הצלחתי להתגבר על המריבה מאתמול ואז הוא ענה לי: “יאללה אמא, תתגברי, את תמיד מדברת על הפרדת זמנים ואומרת שכל יום מתחילים מחדש ולא גוררים את מה שהיה קודם”.
כשהם מתחילים להשתמש ב”משפטים המחוזיים” שלך, את מצד אחד שמחה שמשהו בכל זאת נקלט במערכת, אבל להשתמש בזה כנגדך ולהציג אותך כאחת שרק מדברת ולא מצליחה ליישם בעצמה את מה שהיא מאמינה בו, זה קצת מביך…
באחת הקבוצות של ימימה בה אני משתתפת, אחת הבנות חזרה לאחרונה לקבוצה אחרי שעברה משבר רפואי. היא סיפרה לנו שמאז אותו משבר היא משתדלת לחיות את חייה בשמחה כל יום.
אחרי השיעור שאלתי אותה מה הכוונה בפועל? מה את לא מתעצבנת, את לא מתבאסת ממשימות כמו כלים וכביסה, אף אחד מהילדים לא מצליח להרגיז אותך, את לא דואגת יותר? והיא ענתה לי: “לחיות בשמחה זה לראות את הטוב ולהתנהל דרכו. אני מקבלת כל אחד ואחת כמו שהם. לא מנסה לשנות אותם. מכבדת מלב שלם את מסע חייהם. בוודאי שיש דברים לא נעימים אבל ההשפעה שלהם עלי היא מינורית. אני משתדלת לקבל את הניתן בשמחה”. אשריה שכך היא רואה את החיים כעת וחבל על כל הקשיים שהיתה צריכה לעבור בדרך להכרה בהבנה הזאת.
חשבתי עלי, איך אני תמיד דואגת, מוטרדת ומליון מחשבות עוברות לי בראש. אני נמצאת בכל רגע בכל כך הרבה זירות במקביל. חלקן אמיתיות וחלקן פרי דמיוני הקודח. כך שאם יש דבר שאני מאחלת לעצמי בהגיעי לגיל 50 המופלג ובפתיחת השנה השלישית של הבלוג שלי, זה פשוט לקבל את עצמי כפי שאני באמת, לחוס על עצמי ברגעים שהעומס משתלט ואני מתרחקת מהוודאות בטוב ולהרגיש שאני יותר בשמחה ביום-יום שלי. שמחה פשוטה של ערות לטבע הסובב, של הקשבה לאדם שמולי בלב נקי ומתוך כוונה טובה. פחות להתערב בחייהם של הקרובים לי ויותר לסמוך עליהם ועל הבחירות שלהם ובאמת להצליח לראות שהם הכי טובים בעולם.
אני ממש מקווה שאצליח לעמוד פה בשנה הבאה בחגיגות שלוש שנים לבלוג ולהרגיש שהגשמתי את המטרה הזאת, גם אם בחלקיות. שהמופעים שבהם אני עצובה ולא מרוצה ילכו ויתמעטו ובמקומם יהיו יותר ויותר רגעים ומצבים שבהם אני אהיה נוכחת במלואי, אהנה, אכייף ואשמח בחלקי, גם אם לא יהיו באמתחתי הישגים או חוויות יוצאי דופן.
כמו שימימה אביטל זצ”ל אומרת “שמחה שאת לא חושבת עליה והיא מקיימת אותך”.
ועוד טיפ קטנטן, אני חושבת שאחד הדברים המשותפים לאנשים כותבים (גם אם זה רק למגירה) הוא האהבה לקריאה. לקרוא ולקרוא מכל הבא ליד.
ספר טוב מאפשר לך להזיז הצידה את כל עולמך ולכמה שעות לפסוע במרחבי זמן ומקום אחרים, מעין מזון רוחני שמרחיב את הדעת ואת הלב.
הקריאה מעמיקה את הבנתך על עצמך ומשפיעה על מה שרוצה להיכתב דרכך. כך גם לגבי בלוגים.
לכן בשנתיים האחרונות הרחבתי את יריעת הקריאה שלי למרחב הבלוגים השופע כל טוב של חברותי הבלוגריות החדשות והוותיקות. מזמינה גם אתכם להיכנס ולקרוא עוד ועוד.
חברות וחברים יקרים, לסיום, בקשתי הצנועה מכם, לכבוד האיבנט הכפול של יום הולדת 2 לבלוג ושנת יום הולדת 50, היא שתירשמו לרשימת התפוצה של הבלוג שלי. גם ככה אתם כבר מבינים שאני לא כזאת בלוגרית פעילה ו”חופרת”, ככה שלא אציק לכם יותר מידי אבל כן הייתי רוצה להרחיב את ערוץ התקשורת עם קהל הקוראים שלי, במיוחד לאור כל שינויי האלגוריתם של פייסבוק.
שיבצתי לאורך הפוסט הזה לינקים לפוסטים שפירסמתי לאורך השנה השניה לקיומו של הבלוג שלי כדי להקל עליכם להיכנס ולקרוא בהם שוב. אני ממש אשמח שתיכנסו ותגיבו כי התגובות שלכם/ן הן תמורה מרגשת ומספקת במיוחד, ובעיקר, הן מאוד מאוד משמעותיות עבורי.
תודה רבה שאתם קוראים אותי ושהייתם לצידי לאורך כל השנתיים מאז שפתחתי את הבלוג.
אני מקדישה לכם בהערכה עמוקה ובאהבה רבה את השיר של אמיר דדון – לבחור נכון.
אסנת, כל כך נהניתי לקרוא את התובנות והסיכומים שלך. הכנות שלך היא לב ליבו של הבלוג הזה, כנות שמאפשרת לאנשים להזדהות עם מה שכתבת ולהרגיש שגם אצלם הכל בסדר. זה כוחו של הבלוג שלך ולכן גם מאד התחברתי לשורה התחתונה בפוסט, בה כתבת “הקריאה מעמיקה את הבנתך על עצמך ומשפיעה על מה שרוצה להיכתב דרכך”.
מייד נרשמת לרשימת התפוצה…
מזל טוב גדול וכפול.
מיכל, תודה רבה יקירה שקראת את הפוסט ואני שמחה שנהנית והתחברת לרוח הדברים. אני חושבת שנגעת פה בתגובתך בתובנה עמוקה ויסודית – כולנו רוצים להרגיש שבסך הכל, הכל בסדר אצלנו. אנחנו משתדלים לפעול ולעשות טוב במעגלים השונים של חיינו ולפעמים, למרות כל ההשתדלות והכוונה הטובה, אנחנו לא תמיד מצליחים שהדברים יהיו בדיוק כפי שרצינו, גם בסיטואציות פשוטות בחיי היומיום וגם בדברים מורכבים יותר. לכן באמת ההבנה שכולנו בעצם באותה סירה, כפי שמשתקף בבלוג, יש בה מקור של נחמה עבורנו. שוב תודה על הברכות ועוד יותר על כך שאת מגיבה ומעודדת ממש ממש מהצעד הראשון של הבלוג הזה ולאורך כל הדרך
אסנת, כתבת בכזאת פתיחות על כל כך הרבה דברים שלפעמים אנחנו אפילו לא מספרים לעצמנו. התחברתי להרבה נקודות שכתבת בעיקר לחוסר האהבה שלי לסיכומים והניתוח שלך על ההימנעות מרתק. מאחלת לך שתמשיכי לכתוב מכיוון שהתובנות שלך גורמות לי לחשוב והרבה. בנוסף מאחלת לך שקצת ״תשתחררי״ ותהני מהרגע, מגיע לך. מחכה לסיכום השלישי!
ויקי, חברה יקרה שאת. תודה על התגובה המשמחת ועל כך שאת נותנת לי להרגיש בנוח מזה שגם את לא מתלהבת להכין סיכומים. אם כי אני חייבת להודות שאני ממש זוכרת לטובה את הסיכום שלך מיום ההולדת שחגגת לאחרונה, כך שיש לך את היכולת לעשות זאת ללא ספק. לוקחת בשתי ידיים את האיחולים שלך להשתחרר ולהנות יותר מהרגע
אסנת, מזל טוב לך על שתי השמחות. כתבת בפתיחות ובכנות בלתי רגילות ואני נפעמת ומעריכה את זה מאוד. בשפת הבלוגיאדה קוראים לזה אותנטיות. את מביאה את עצמך ללא פשרות. אני מזדהה עם דברים רבים שהוצאת מעצמך והבאת לכאן: גרירת הרגליים, ההתמכרות הנוחה והחמימה לכמה פרצופים בטלוויזיה, דפוסי החיים שהולכים אתך לכל מקום. תתפלאי, אני מרגישה היטב את כל אלה, גם אם לא בבלוג אז בדברים אחרים בחיים. ממרומי גילי אני מאמינה בצעדים הקטנים. לא כל דבר שאנו לומדות בכל הקורסים שאנו לומדות מתאים לכולנו. העיקר הוא להיות שלמות עם עצמנו ולדעת ליהנות ממה שיש. שרק תמשיכי.
זיוה, איזו תגובה מרגשת ומפעימה רקחת לי פה. תודה תודה לך יקירה. כמה מנחם גם עבורי לגלות שאני לא לבד עם כל הדפוסים הלא מחמיאים בכל מיני היבטים בחיים. את ממש צודקת בענין הצעדים הקטנים. זה באמת המפתח. בלימוד של ימימה נאמר לא פעם ש”לאט לאט זה הכי מהר” ואני מבינה את החוקיות הזאת של הצמיחה. אם כי מהמקום הילדי שבתוכנו לפעמים בא לנו לראות גם איזה שינוי יותר משמעותי, לפעמים אנחנו רוצות לראות תוצאות כאן ועכשו ואין לנו כוח להמתין ולהמתין. אבל כאמור, זה הריקוד של ההתפתחות ושל הבניה האישית בחיים, כמו ששתינו מבינות ממרומי גילנו, ואנחנו מתקדמות קדימה, לא בדחיקה ולא בדחיה של עצמנו, אלא דווקא מתוך קבלה של הקצב האישי ומתוך רכות וחמלה