הצצה ל”מאחורי הקלעים”

כשפתחתי את הבלוג הצבתי לעצמי מטרה להשתדל להעלות פוסט חדש פעם בחודש.
את הפוסט האחרון כתבתי ב- 17 לדצמבר והנה עברו כבר יותר מחודשיים ואמנם היו כל מיני התחלות של כתיבה אבל שום דבר לא הרגיש ראוי ולא הייתי קרובה לתחושה שזה זה.
תמונות שצילמתי פה ושם בנייד, שבדרך כלל מהדהדות ומעלות רעיונות, לא “שידרו” לי שום מסר.
שירים ששמעתי או השראה שנחשפתי אליה ברשת לא הובילו לתפנית כלשהי. יובש מוחלט.
שום דבר לא הדליק אותי ולא “ביקש” להיכתב מתוכי.
החורף הלא ברור שבא לידי ביטוי במזג האוויר שבחוץ, השתקף גם במצב הכתיבה שלי.
עם כל יום שעובר אני דוחקת בעצמי, נו, מה קורה? הרי אני אמורה כבר לכתוב משהו.
זאת לא פעם ראשונה שזה קורה לי. בפעם הקודמת שהתרחשה אצלי בצורת בכתיבה, נבהלתי מזה וחשבתי שזהו, אולי הכל נגמר. כתבתי על זה לפני כמעט שנה בפוסט שנקרא ממתינה להתבהרות.
הפעם כבר לא נבהלתי, נשארתי על מקומי, כבר עם יותר וודאות שנרכשה אחרי כמעט שנתיים של כתיבה ובעיקר, תחושה פנימית עמוקה שהכתיבה בבלוג היא המקום הנכון עבורי.
הרשיתי לעצמי להיות בהמתנה.
אין ספק שזה ממש מבאס לא לעמוד בלו”ז שאת מגדירה לעצמך ובכלל, שאת רוצה שהדברים יזרמו כרצונך בכל תחום וזה לא הולך ככה. אבל ידעתי ש “you can’t hurry love” כמאמר השיר.
הייתי חדורת אמונה וביטחון שייקח כמה שייקח, בסוף זה יקרה.
ובכל זאת, ניסיתי לעשות בירור קטן עם עצמי ממה נובע העיכוב בכתיבה. אולי זה קשור לכל נושא החשיפה של הפן האישי שלי, של משפחתי.
אבל זה בדיוק הענין, הקול האישי הוא ציר מרכזי בכתיבה שלי, כי בסופו של דבר רק על עצמי לספר ידעתי. חוץ מזה שאני מאוד אוהבת בלוגים שיש בהם התייחסות אישית, סיפור מהחיים, שיקוף של שיח פנימי או כזה שבין הורים לילדים.
מעניין שגם בקבוצת הבלוגריות שאליה אני משתייכת, עלו בתקופה הזאת לדיון קבוצתי סוגיות דומות שעניינן תקיעות בכתיבה, איך מתמודדים עם דחיינות, קושי בחשיפה אישית ועוד.
כאילו שיש איזה תדר כזה באוויר שמולו חלקנו נחסמות. שמחתי על השיתופים האלה של חברותי ועקבתי אחרי השיח הזה, כמוצאת שלל רב, לראות מה התגובות שיגיעו, אולי משם יבוא עזרי.
אבל כלום, שום תגובה לא הניעה אותי לפעולה. גם לא הרגשתי שיש לי כל כך מה לתרום לשואלות, חוץ מלהביע הזדהות ותמיכה איתן, כי הייתי באותה סירה.

זאת המציאות כרגע ואין מה להתנגד לה, הודעתי לעצמי לקונית. נדרשת המתנה.
אינעל רבאק ההמתנה הזאת!!! 
“טוב”, התנחמתי. “לא נורא”, הרי בקרוב בעלי נוסע עם שלושת הילדים לחופשת הסקי המשפחתית עם אחיו ובני הדודים.
“איזה שקט שיהיה לי”, חככתי את ידי בהתרגשות. “בזמן שיתפנה לי בטוח אצליח לייצר פוסט משובח ומשובב נפש”.
מה לומר, הרים וגבעות בניתי על השבוע הזה. ראיתי אותי בדמיוני יושבת ברחבי הבית, בשעות לא שעות, ממלאה דפים על גבי דפים, שותה כמויות של קפה (כמובן שעם איזה מאפה חינני בצד), מפעילה את גלגלי החשיבה ופותחת את ליבי לכל מה שמבקש לעלות מתוכי. ממש כמו איזו סופרת מיוסרת שמתמסרת כל כולה לתשוקת הכתיבה שלה.
הימים חלפו להם לאיטם ואני עדיין נשרכת יחד עם ההמתנה שלי ובמבחן התוצאה גורנישט. נאדה.
לא בא לי לכתוב כלום. שאריות התקווה מתחילות להתאדות.
“איך זה יכול להיות שעם כל השקט והזמן הפנוי שהתגלש על סנואובורד לפתחך לא הצלחת לכתוב כלום?” זעפתי על עצמי.
“את יודעת איזה מטעמים היו חברותייך הבלוגריות מוציאות מעצמן בשבוע מתנה שכזה?!!!” שאגתי על עצמי מבפנים.
איך אני אראה את הפרצוף שלי בסצינת הבלוגוספירה המקומית? המשכתי להתסיס את עצמי והמחשבות השתוללו בתוכי בהתאמה ובמקביל לשיר Raging שהתנגן ברקע.

מה אם מישהי מחברותי לקורס ה”פרלמנט” תדע שהייתי ש ב ו ע  ש ל ם  ל ב ד ולא ייצרתי שום הגיג? אפס פרודוקטיביות. הנה הן עמוסות בילדים קטנים ובעל ועבודה ובלוג בעוד שבאמתחתי אין שום תירוץ הולם לרפואה.
אללי!!! איזה בושות!!!
“נו בטח, נותנים אגוזים למי שאין לו שיניים”, אמרתי בלעג והמשכתי במתקפת ההלקאה העצמית מתובלת בקורטוב שיפוטיות ובחיצי ביקורת נוקבים כלפי עצמי.
אבל למרבה הצער, אפילו ה”מה יגידו” לא הצליח להזיז אותי לעשיה.
“תרגיעי, תרגיעי” ניסיתי להרגיע את עצמי. “בואי תנסי להיזכר מה עשית בשנה שעברה כשהם נסעו לחופשת הסקי שלהם”. נכנסתי לפוסט משנה שעברה שבוע של שכרון חושים וגם אתם מוזמנים להיכנס יחד איתי ולראות מה היה לנו שם.
אבל זה היה אז. “מה בעצם קרה השבוע? על מה אני אספר?” שאלתי את עצמי בזהירות.
על מבצע ניקיון המקרר שנגררתי אליו אחרי שפגשתי על הבוקר שלוליות של מיץ תות בכל רחבי המקרר כי לא זרקתי בזמן את שאריות התותים שהרקיבו שם?
על הסדר שעשיתי בשולחן העבודה המבולגן שלי שעלה על גדותיו? על הכביסות שקיפלתי?
“זה בהחלט יפה”, עודדתי את עצמי, אבל לא מספיק מעניין.
מה עוד עשיתי? נסעתי להתפנק אצל אמא שלי ואחותי ואכן זכיתי למטעמים נהדרים ששתיהן הכינו לי ואפילו חזרתי משם עם הסיר המסורתי שמחכה לגולשים שתמיד חוזרים מורעבים אחרי יום שלם של נסיעות וטיסות.
נזכרתי גם במפגשים הכייפיים עם חברותי הטובות חגית ומרב ועם גיסתי, כל אחת מהן ביום אחר ובבית קפה אחר. “לא יודעת”, אמרתי לעצמי. “לא נראה לי כל כך”.
שום דבר מכל אלה לא הרגיש לי מסעיר ומרתק מספיק כדי לרוץ ולספר לחבר’ה.
ככה הפלגתי במחשבותי עד שטרטור הודעת וואטס אפ העיר אותי משרעפיי.
“נחתנו מהקונשקן הראשון. מחכים עכשו לטיסה הבאה חזרה הביתה, כך כתב לי הבן הגדול.
אז זהו, תמה החופשה ואין לי פוסט לבלוג. לא נורא. יגיע בזמנו. הכל מדויק. חמלתי על עצמי והשלמתי עם המצב.
כמה שניות מאוחר יותר פתאום הבליחה בתוכי מחשבה שרגע, אולי בעצם זה הפוסט שלי. הבנתי שעל זה אני רוצה לכתוב. אני אספר בפשטות על כל “מאחורי הקלעים” של השתלשלות מחסום הכתיבה.
זאת המציאות שלי כרגע. לא “קרעתי את העיר”, לא השתתפתי באירועים מרגשים ורבי משתתפים ויכול להיות שלא השכלתי לנצל את הזמן בצורה יותר מרשימה ומעוררת השתאות והערצה.  
עם זאת, הרגשתי שעדיין יש מקום לשתף בהצצה לחיים האלה הרגילים, שכמו שכולנו יודעים הם לא תמיד סיפור כבקשתך.
הרגשתי איך לאט לאט הרצון החל לבצבץ בקרבי, להתמתח מתוך תנומת החורף העמוקה שלו וללבלב.
יש לי ארבע שעות עד שהם נוחתים ועוד כשעה נסיעה חזרה. לקחתי מהר כמה דפים ועט והתחלתי לשרבט חלק מהדברים שהחלו להתרוצץ ולהתגבש במוחי. במקביל שילבתי גיחות להכנת עוגה ומנת אורז שתשלים את התבשיל שסבתא הכינה.
אגב, אין כמו תחושה של לחץ ודחיפות ונוכחותו של “דד ליין” כדי להניע אותנו קדימה.
ואז רצתי בדילוגים (טוב, לא ממש דילוגים. זה פשוט נשמע טוב ושיקף את החשק שחזר לפעום בי), אצתי לעמדת המחשב (המסודרת שלי!!!) והעליתי את מה שכבר התבשל על הדף ועל בסיס המבנה הראשוני הזה המשכתי לרקום עוד ועוד מילים.
אח, הרגעים האלה שהידיים מדלגות על המקלדת והמילים זורמות, הם כל כך יקרים ומרוממים לב ונפש. אני בטוחה שהרבה כותבים מהנהנים כרגע בראשם לאות הזדהות.
פתאום חזרה אלי החיות המתפרצת של חדוות הכתיבה ויחד איתה חזר לי הרוג’ ללחיים.
שניה, אבל מה זה הריח הזה? אוי זאת העוגה שהכנתי עבורם. חייבת לטוס מהר לתנור להשלים את הכנתה של עוגת הקרמבו שהכנתי. בכל זאת, הגוזלים חוזרים אל הקן והכי אני רוצה שירגישו שהגיעו הביתה.

תגובות

תגובות