מפגש מקרי בין שגרת בוקר למשטרת התנועה

יום שמשי נעים בתחילת דצמבר ואני נוסעת לכיוון רעננה בדרך להרצאה שרציתי לשמוע.
בסביבות כלא הדרים ניסיתי להשתלב בכביש 4 ובגלל העומס יצא שהתחברתי ממש ברגע האחרון.
פתאום מהרכב שלפני יוצאת יד נעלמה ושולפת צ’קלקה זוהרת.
זהו רכב  משטרתי סמוי בו נוהג שוטר ולצידו שוטרת ומתחיל שיח של ידיים, שמסמן לעצור בצד הכביש. רציתי להאמין שלא מתכוונים אלי בכלל, אבל מרגע לרגע קלטתי שככל הנראה מדובר בי. תעצרי בצד הם צועקים אלי. לאורך השיח הזה מכוניות צופרות מאחור ואני גולשת לשולי הכביש וממתינה.
מתקרבת שוטרת בפנים חמורות סבר. “שלום, תני לי רישיון נהיגה”.
מהבלבול והבהלה שחשתי באותו רגע הגשתי לה את רישיון הרכב.
“את לא יודעת מה זה רישיון נהיגה?” היא מעלה את הטון. פתחתי את הארנק והוצאתי את כל הכרטיסים שהיו לי שם בעודי מחפשת את רישיון הנהיגה.
“הנה, זה רישיון נהיגה וזה רישיון רכב” אמרה לי כשהיא מחזיקה כל אחד מהם ביד נפרדת ואני הרגשתי כל כך סתומה באותו רגע.
אחרי עיון קצר במה שהגשתי לה היא מספרת לי שלא צייתתי לתמרור 815.
“מה זה התמרור הזה?” אני שואלת אותה.
“התמרור מסומן על פני הכביש” היא עונה לי “ואת עברת על השטח המסומן בניגוד לתקנה”.
“לא הצלחתי להשתלב בגלל העומס בכביש” אמרתי לשוטרת “אבל בסוף עליתי עוד לפני המקום המסומן. יכול להיות שאולי הגלגל הימני נגע קצת בסימון אבל בטח לא עם כל הרכב”.
“התמרור הזה הוא מאוד חשוב” השוטרת ממשיכה “ואת עברת עבירה”.
משמאלי חולפת חבורה של רוכבי אופנוע במהירות טיסה. “תראי את רוכבי האופנוע שבאמת מסכנים את עצמם ואת שאר הנהגים בכביש” אמרתי לה בעודי מנסה להקליל את מה שמיוחס לי.
“אנחנו לא מטפלים בעבירות של מהירות” עונה לי השוטרת והולכת לרכב המשטרתי כדי לבדוק את הפרטים שלי.
אני יושבת באוטו, חסרת אונים. ממתינה. הזמן עובר. בינתיים השוטר, שקודם היה ליד ההגה, עוצר עוד מכוניות. אני לא מעיזה לצאת מהרכב ולשאול מה קורה ולמה לוקח כל כך הרבה זמן. הפקק שהיה קודם החל להתפוגג דווקא עכשו והמכוניות שחולפות לידי מרעידות את האוטו והוא מתנדנד מצד לצד. אני ממשיכה להמתין.
יש כל כך הרבה עבירות שמתבצעות בכבישים ומסכנות חיים למה נטפלים לנהגים תמימים? אני חושבת ביני לבין עצמי.
כעבור יותר מרבע שעה, השוטרת שוב מתקרבת אלי, הפעם מבצבץ מבין ידיה דו”ח תנועה.
אני פותחת את החלון והיא מגישה לי את הדו”ח ובעודה מקריאה לי מה כתבה בדו”ח, אני פשוט מתחילה לבכות.
“למה את בוכה?” היא שואלת אותי.
לכי תסבירי לשוטרת המכובדת איך התחיל היום שלך וכמה כבר הספקת לעבור עד השעה הזאת מנווטת בתוך סערות מבית. איך קמת מוקדם כשהבעל יצא לעבודה ולמרות שניסית לתפוס עוד קצת תנומה לא הצלחת לחזור להירדם.
איך נכנסת בבוקר למטבח וקיבלה את פנייך הקטסטרופה בדמות כל הכלים והסירים שנשארו על השולחן ועל השיש, שלא היה לך כוח לפנות אתמול ועכשו הכל ממתין לך בסבלנות.
מסדרת מהר הכל שיהיה מקום לשבת לאכול בבוקר, מפעילה מדיח, רצה לזרוק את הזבל שעולה על גדותיו והופ, השמן, מהצ’יפס שהכנת אתמול, גולש מהשקית ועכשו את צריכה לנקות את המפגע הזה.
מכינה לילדים משהו קטן לאכול למרות שהם ירצו בכלל לאכול משהו אחר כשיקומו.
מכינה סנדביצ’ים או רצה לקנות לחמניות, אם לא השכלת לקנות מבעוד מועד ולהקפיא.
ואז את הולכת להעיר את זה שלא קם למרות שהשעון שלו צלצל. מקבלת מבט צונן מזו שקמה לבד. מנשקת את הלחי של זה שמקטר שהוא נורא עייף ואין לו כוח לקום ואת אומרת לו שתחזרי להעיר אותו עוד חמש דקות, כי כל מה שאת רוצה זה להתחיל את הבוקר ברוגע, בלי וויכוחים מיותרים, אבל אז את שוכחת להעיר אותו, כי עצרת להפעיל את מכונת הכביסה ועד שחזרת אליו עברו יותר מחמש דקות ואת “תקבלי על הראש” כי לא הערת אותו בדיוק מתי שהוא ביקש.

כשהמתנתי לשוטרת ישבתי והעליתי בראשי את כל ההתרחשות שהיתה בהמשך אותו בוקר כשכולם כבר קמו. אני לא חושבת שזה כל כך משנה באיזה אירוע ספציפי מדובר ואם זה עם הילדים או עם הבעל. כאמור, לא חסרות סיטואציות נפיצות בבוקר, שיכולות להתפתח.
מישהו אומר משהו בטון כועס ומאשים, מישהו לא אומר כלום אבל מסתובב עם “פרצוף תחת” והנה חווית הדחיה מהילדות מול ההורים קופצת והפיוזים שלך נדלקים.
איך הוא מעז לדבר אלי ככה? למה הוא מתנהג בצורה כזאת שפוגעת ומעליבה? הטונים עולים, הרגשות משתוללים ואף אחד לא יודע איך “לרדת מהעץ”.
לילדים הקטנים אין כלים לפרוץ את המשבר המקומי הזה.
בני הנוער, תחת מתקפת הורמוני המוח המתפתח שלהם, לא מסוגלים להפעיל שיקול דעת.
נשאר ההורה, שהוא בתפקיד המבוגר האחראי בסיפור הזה, אמון על שליפת הכלים בזמן אמת ומתן מענה מאופק שיבלום את התגובתיות האוטומטית שלו.
כהורים, לעיתים אנו מצליחים לדבר ברכות אל זה, להכיל את זו, להעלות את הטון ולהציב גבולות בנועם כשזה מה שנדרש מעצם תפקידנו כהורה מחנך. מחלצים את עצמנו ואת ילדינו באמצעות הומור, מחשבה יצירתית, הסחת דעת או כל כלי אחר שרכשנו במהלך חיינו וההורות שלנו.
אבל לעיתים, גם אנחנו עצמנו נשאבים לדרמה, הכעס משתלט עלינו והווכחנות מגיעה לשיאים שאף אחד לא מבין באיזו מהירות הצלחנו להגיע לשם.

אלה הרגעים שגם אנו מוצפים, וכל מה שבא לנו זה לתת שאגה אדירה, ליישר את כולם ולהפסיק את כל הוויכוחים. די….חברים, באמא’שלכם רק התחלנו את היום.
למה בעצם אי אפשר לקום בבוקר במצב רוח טוב, לשגר חיוך קסום אל אמא, לחבק אותה באהבה, לעשות את כל אותן פעולות רגילות בהרמוניה ובקלילות? איך הם לא רואים שזה כל כך יותר עדיף להתנהל בנחת מאשר בדריכות הזאת של מה יהיה הדבר הבא שיפוצץ את השקט.
הרי בשורה התחתונה, כל הצדדים יוצאים מובסים ואין באמת צד מנצח במאבק הכוחות הזה.
כי גם מי שלכאורה עמדתו מוצדקת ויצא כשידו על העליונה, יתמלא אחר כך ברגשי אשמה ובושה שהדרדר לתהומות האלה.
אחרי שהטענתי את עצמי בשידור חוזר בכל מאורעות הבוקר התחלתי להרגיש שאולי כל המפגש הזה עם השוטרת הוא אפילו בבחינת עונש מיידי ומוצדק. הנה עכשו אני מרגישה, בדיוק כמו הילד שלי, איך זה לעמוד מול גורם סמכות שלתחושתו הוא גס לב ואטום, שלא מסוגל להבין אותו.
איזו כמיהה וודאי היתה בו שמישהו יגלה קצת נעימות ונדיבות, יחבק אותו, יעזור לו להתגבר על התסכול שהוא חש ויחזיר אותו בבטחה ובתקווה למסלול.
זה גם כל מה שייחלתי לעצמי שיתרחש במפגש שלי עם השוטרת הזאת באותו רגע.

“אבל למה את בוכה? היא חוזרת ואומרת. מוציאה אותי בבת אחת מתוך השיח הפנימי שדחסתי בהמתנה הזאת. מחזירה אותי לקרקע המציאות.
“שפטתי אותך לקולא. זה רק תשלום כספי, בלי נקודות”, אומרת השוטרת.
לרגע היה נדמה לי שנפרץ סדק צר בחזות החמורה שלה והבהוב של משב אנושי, שקלט באמת את הכאב שלי, מופיע בעיניה. “ראיתי שאין לך הרשעות קודמות, אז יש לך זכות לערער ולבקש שימירו לך את הדו”ח להערת אזהרה. אני לא מוסמכת לתת הערת אזהרה”.
כל כך קשה לעמוד מול כל המערכות המורכבות והעמוסות האלה, המשטרה, הרפואה, החינוך ובקרוב שוב הצבא.. אלה מערכות שבהן כל אחד מקבל תחום פעולה ספציפי ולא יכול לראות את התמונה כולה או להפעיל שיקול דעת שאינו בתחום סמכותו.
כדי לשנות משהו, האזרח הקטן צריך לעמוד לבדו מול המנגנונים האלה ולמי בכלל יש זמן וכוח להתמודד מולם.
חתמתי על הדו”ח והמשכתי בדרך.
מה יהיה עם כל הבכי הזה? הדמעות המשיכו לזרום בעודי נוסעת משם, כל האוויר שעוד היה לי התאדה. נסעתי בחשש שאטעה שוב, שאולי אתקל בעוד איזה שוטר ושוב התסריט יחזור על עצמו. בכיתי כמו שהילד שלי בכה בגללי היום, כי לא הצלחתי לייצר סיטואציה שמעורבת בה מידת הרחמים. אולי באמת קיבלתי את מה שהגיע לי.

ומה עם הדו”ח? חיכיתי עם התשלום כמה ימים. דמיינתי לעצמי איך השוטרת מתקשרת אלי ואומרת שהצליחה להשיג אישור לביטול הדו”ח. מחשבה ילדותית שכזאת שהשתעשעתי בה.
היא לא התקשרה ואני אצטרך לשלם את חובי כחוק.

תגובות

תגובות