4:00 לפנות בוקר. לא מצליחה להירדם יותר. קולות הבכי החנוקים שלו מאתמול בערב עדיין מהדהדים באוזניי.
למה לא קמתי אליו?
איך יכולתי לתת לו לבכות ככה?
מייד מתגייסים כל ההסברים האפשריים:
הייתי עייפה כל כך.
אמרתי שאני הולכת לישון וכולם ידעו את זה.
השארתי לאבא את תפקיד המרדים, כך שלא נראה לי שמישהו ציפה שאשמע ואקום אליו.
יותר מזה, אני חושבת שבאיזשהוא מקום רציתי שיבכה ויוציא החוצה את כל המרמרת הזאת שדבקה בו בזמן האחרון. כל דבר שלא מסתדר בדיוק כפי שהוא רוצה גורר פרצופים אומללים, מצב רוח קדורני, הוא מתנהל מתוך איזה צער פנימי שממש בא לידי ביטוי בשפת גוף רופסת ובכתפיים שחוחות.
ואני תמיד משתדלת להיות שם לצידו, מנסה למצוא מסלולים להרגיע את ליבו.
(צילום: רות רונן)
במשך היום היו כבר כמה אירועים כאלו, שלוו בהתפרצות מצידו, אז לא כל כך בא לי להתמודד עם עוד. בכלל גיל ההתבגרות המוקדם הזה לוקח לי את כל המתיקות בלהיות איתו. באמת שהרגשתי שזו הזדמנות עבורו להוציא החוצה, באמצעות הדמעות, את כל הכובד שפועל במערכת שלו וחוץ מזה הרי אבא היה איתו.
שוב עולים בי קטעי תמונות מההתרחשות אתמול בלילה.
אבא השכיב אותו לישון וישב איתו ואז ירד רגע לשירותים והוא שוב התחיל לבכות.
אני שומעת מרחוק את אחותו ניגשת אליו ומנסה לעזור, ללא הצלחה. היא קוראת לאבא שהוא בוכה ואבא צועק מהשרותים למטה: “תגידי לו שירד אני תיכך יוצא”.
אז הנה הוא מטופל ויש מי ששומע אותו ומתייחס.
הרי בשביל מה יש בן זוג אם לא בדיוק בשביל רגעים כאלה, שלך נגמרת הבטריה והעייפות משתלטת והוא מוכן להחליף אותך במשמרת, להיות פה במקומך ולקחת פיקוד בדיוק מהנקודה הזאת.
מה גם שאני חייבת להודות שהוא עושה זאת עוד הרבה יותר טוב ממני…
מה בסך הכל ביקשתי לעצמי אתמול?
רק רציתי לצנוח לאט לאט אל מחוזות השינה, כמו סירה ששטה לבטח סמוך לחוף מבטחים.
להתערסל על הגלים, לוותר על האחיזה בעשיה המתרוצצת ופשוט לתת לעצמי מנוחה.
כמו בחוף הים, כשנגמר היום וכל הכיסאות כבר נערמו, גם אני נכנסתי למיטה הנעימה, ערמתי על עצמי את השמיכה ורציתי קצת שקט מהכל ומכולם.
הכל נכון אז למה אני מרגישה כל כך מבואסת מעצמי? למה לא יכולה לחזור לישון?
כל פעם שאני לא משתלבת בעיני עצמי בתמונת האמא האידאלית, זו שעוטפת, שמכילה, שנמצאת שם בכל מצב באש ובמים, שנותנת תשומת לב אמיתית ומענה מדוייק בכל מצב. כשזה לא קורה, מתעוררת אכזבה מבפנים. תחושת כישלון חמוצה מפעפעת ולא נותנת מנוח.
מדהים שאני עדיין מחפשת להיות האמא המושלמת.
(צילום: לילך שוסטר)
אחרי לא מעט שנים של אימהות ועדיין לא מוכנה להסכים עמוק בלב שלא באמת קיים דבר כזה. ממרומי גילי אני כבר מבינה שהחיים הם מורכבים וכך גם אנחנו ושום דבר אינו מושלם.
למה אני לא מוכנה להסתפק באמא טובה דיה?
אולי אלו רגשי האשמה על היותי אמא במשרה כמעט מלאה. בהחלט עבדתי במשך השנים פה וגם שם, אבל בעיקר הייתי בבית וזו היתה ההגדרה שלי בעיני עצמי. אז אם זה כל מה שנדרש ממני למה אני לא מסוגלת לעשות את זה הכי טוב שאפשר? וזה לא שיש עלי איזה עומס מיוחד כרגע. הגדולים כבר גדולים והקטן כבר לא כזה קטן, הוא בן 10.
אז למה לא יכולתי להתאמץ קצת יותר בשבילו? להכריח את עצמי לקום מכוח התפקיד.
אולי הגיע הזמן להשלים עם זה שאני לא ג’דאית.
(צילום: חגית בן אליעזר)
הסתכלתי במילון מה ההגדרה של המילה הזאת. כתוב שם שזאת מישהי חזקה, שאפשר לסמוך עליה בכל מצב, שיודעת לתקתק, לא מפונקת, לא מתרצת.
טוב. אם כך די ברור שג’דאית אני לא.
בחסות החשיכה והבכי ברקע וההתלבטות אם לקום או לא, הרגשתי כל כך ההיפך מהדמות הזאת.
אולי רוצה להיות כזאת אבל עוד לא שם ואולי אף פעם לא אהיה. ואם הכל יחסי בחיים, אולי בכלל אין אף אחת שהיא כזאת.
אז זה מה שכואב שם באמת מתחת לכל ההסברים.
הרי ידעתי שאם אקום אליו אהיה חסרת סבלנות ו”קצרה” ולא באמת אתן לו את המענה שהוא זקוק לו, את האוזן הקשובה, את הלב הפתוח והמאפשר, את החיבוק והרכות שמיד נקלטת בליבו של הילד.
כל אחד, ילד ומבוגר, יודע ומרגיש אם קיבל תשומת לב מלאה או כלאחר יד.
הוא בטח לא היה צריך באותו רגע איזו דמות זעופה שרק תבהיל אותו ותנסה “לנרמל” אותו ותשלח אותו לישון מבלי שהצליח לפרוק באמת את כל מה שיושב על ליבו.
נראה לי שמי שעוד צריך פה חיבוק חוץ ממנו, זאת אני. אני יכולה לתת חיבוק כזה לעצמי, לא צריכה להיות תלויה ולחכות שיבוא מבחוץ.
קצת חמלה ורגש כלפי הקיום שלי ואמונה בטוב הטמון בי גם כשמתרחשות ירידות כאלה.
טוב שתיכף מתחיל יום חדש. בטח יהיו בו עוד המון הזדמנויות לתיקון.
יאללה, המשכנו, תודה שקראתם עד כאן. בוקר טוב עולם.
ועוד משהו לסיום, חמלה עצמית הוא מושג כל כך מורכב שראוי שידובר בו עוד ועוד, כי הוא בעיני המפתח לאיזון, שיכול להוציא אותנו מתקיעות ולא רק בנושא של אימהות.
הבלוגרית חני סער העמיקה וחקרה אל תוך המסע המרגש, המופלא וגם המורכב שכרוך בלהיות אמא. בפוסט המקסים שלה להתייחס אל עצמי כמו מישהי שאכפת לי ממנה היא כותבת בצורה כל כך נוגעת וחכמה על נושא החמלה העצמית, שבהחלט כדאי להיכנס, לקרוא וליישם.
אסנת יקרה. אוהבת את הכנות ומסכימה עם מה שכתבת על חמלה עצמית . רוצה גם להציע שתחשבי מה הבן שלך כן הרוויח מהסיטואציה: הוא לומד לסמוך על הכוחות של עצמו גם אם את לא שם ומישהו אחר נמצא שם בשבילו. כשאנחנו לוקחות אחריות על הכל, לאף אחד אחר אין הזדמנות לעשות את זה. בעיניי נתת לו מתנה ואת לא צריכה לתקן שום דבר.
עדי יקרה, אני אוהבת את הגישה שלך שמדברת על לחפש את הטוב גם בתוך סיטואציה שלכאורה נתפסת כבעייתית. אני בהחלט מסכימה איתך בדיעבד, למרות שברגע הסערה לא יכולתי לראות זאת. יש הרבה נחמה בתשובתך ואני מודה לך על כך.
קראתי.הזדהיתי.
במקום שאני נמצאת היום עיקר הזדהותי עם זה שהיית נאמנה לעצמך ונשארת במיטה.מותר.זה לא פחות חשוב.
והזדמנויות תמיד יש..למה לתקן?..כלום לא מקולקל.