“חשבתי שאולי נקפוץ ללונדון לכמה ימים בתחילת סוכות” אמר הבעל בדרך אגב באחד הימים.
“יש איזה משחק כדורגל שהגדול ישמח לצפות בו, הקטן ממש רוצה לראות את חווית הארי פוטר שלא הספקנו לראות בפעם הקודמת וגם לבת יש כמה רעיונות מה לעשות בגיחה כזאת.
זה יהיה נחמד אם תצטרפי, אבל את לא חייבת. רק תדעי שאנחנו נוסעים בכל מקרה ברגע שאמצא כרטיסים למשחק”.
ולמה הגישה הזהירה הזאת שלו תשאלו?
כי כשחזרנו מלונדון לפני כמה חודשים, יום הטיסה חזרה לארץ היה טראומתי במיוחד עבורי וכלל ישיבה של ח מ ש שעות על המטוס בשדה התעופה לוטון, שאחריהן הורידו את כל הנוסעים מהמטוס. האוטובוס שהובטח לא הגיע ונאלצנו לתפוס מונית על מזוודותינו לשדה התעופה סטנסטד במרחק של שעה וחצי משם ושוב נדרשנו לעשות צ’ק אין כדי לחזור עם מטוס צ’כי של חברת תעופה אחרת.
יום שלם שהתחיל מוקדם בבוקר והסתיים למחרת לפנות בוקר אחרי התשה כוללת, פיזית ונפשית.
לזה אפשר להוסיף את האירוע שהיה שנה לפני כן, כשניסינו לטוס לסוף שבוע זוגי קצר בפריז ומצאנו את עצמנו יושבים א ר ב ע שעות על המטוס עקב תקלה טכנית כביכול, שאחר כך התבררה כתירוץ, כי העיכוב נבע למעשה משביתת הטייסים האיומה, שהיתה בדיוק במועד הזה.
לפריז כבר לא היה טעם לטוס בזמן הקצר שנותר וחזרנו הביתה למגינת ליבם של כל הנוגעים בדבר, כולל הילדים, שבנו על בית ריק למסיבות בהיעדרנו.
אבל גם בלי רצף העיכובים חסר המזל הזה, מי שקורא אותי יודע שלא קל לי, בלשון המעטה, עם כל ההמצאה המופלאה הזאת של טיסה. רמת המתח שלי עולה עוד הרבה לפני הטיסה עצמה, אני פחות נחמדה לסובבים אותי ומתקשה להשלים עם הקושי הזה מול עצמי. שלא לדבר על יום הטיסה עצמו שבו רמת הלחץ כמובן מרקיעה שחקים ובמקרה שיש עיכובים או שינויים בלתי צפויים, דרגת הסבל האישי עולה.
לכן מיד כשנחתנו על אדמת הקודש בחזרה מהטיול הקודם ללונדון אמרתי אז לבעלי שאני לא רוצה לשמוע יותר על טיסות בתקופה הנראית לעין.
אז מה לעזאזל הוא בא עכשו עם הרעיון הזה לחזור לזירת הטראומה?
מה אני צריכה את כל הלחץ הזה? אולי בכלל עדיף לי להישאר באזור הנוחות שלי ולא לחוות את כל הקשיים האלה ופשוט לשחרר אותם לדרכם ולהישאר בבית לבד חמישה ימים? הרי אני כבר מכירה את הנוהל של להישאר מאחור מבחירה כשהוא נוסע לסקי עם אחיו ובני הדודים.
מהרגע שנושא הנסיעה עלה על הפרק לא הפסקתי “לטחון” לעצמי את המוח בשורה של טיעונים והסברים ביני לבין עצמי, כשכל פעם עולה שיקול אחר על כף המאזניים ומטה אותם פעם לצד זה ופעם לצד השני.
קבלו הצצה לחלקיק מסערת הקולות והמחשבות שהתרוצצו במוחי הקודח:
מצד אחד אני רוצה לנסוע, אמרתי לעצמי, להיות כמו כולם. כמו כל אלה שטיול לחו”ל מקפיץ את ליבם בשמחה ובהתרגשות ולא בחרדה ובמועקה כמוני.
תמיד שאני קוראת את הסיפורים בקבוצות הטיולים השונות, עולה בי החשק להיות במקום שעליו מספרים, לראות בעיניים שלי את המראות, לחוש את הטעמים, לגלות מקומות ועולמות חדשים, ליהנות ולצבור חוויות מרגשות.
ובעיקר, יש בי את הרצון המהותי להיות כל המשפחה ביחד. זה באמת כל-כך חשוב לי. במיוחד כשיש ילדים מתבגרים שביום-יום השוטף כל אחד מהם עסוק בענייניו ובחבריו. טיול משפחתי בארץ כבר לא ממש מעניין אותם, לכן ברור שנסיעה משותפת לחו”ל מאפשרת להיות ביחד, מקרבת ומגבשת, מזמנת צבירת חוויות וזיכרונות משותפים, עליהם מדובר עוד הרבה אחרי הטיול.
מצד שני יש את הפחדים והסרטים שעוברים לי בראש לגבי כל מה שיכול להשתבש בנסיעה מהסוג הזה. וחוץ מזה, כבר כתבתי פוסט בו תיארתי את חווית הקיץ המשפחתית שלנו בלונדון. מה כבר יש לי לעשות שם עוד פעם?
ככה זה כשיש רצון אבל מעליו מונחות קליפות של פחד שורשי עמוק שמאפיל וממסך וכבר לא בטוחים שבכלל רוצים את הדבר. כל דבר שהוא. זה לא חייב להיות רק בהיבט של טיסות.
יש כל כך הרבה פחדים, בתחומים נוספים, שמנהלים אותנו עד כדי כך שאנחנו כבר לא באמת מחוברים לרצון האמיתי שלנו, כדי לא לאכזב את עצמנו כל פעם מחדש כשמבינים שאין יכולת.
אז נכון, זה קשה לך, עניתי לעצמי. כל אחד מתמודד בחיים האלה עם כל מיני נושאים ואת יודעת, גם מהניסיון האישי שלך, שיש דברים הרבה הרבה יותר קשים ולא נעימים. קצת פרופורציות, נזפתי בעצמי. זהו? ככה את מוותרת? יאללה עוד מאמץ קטן. תנוחי אחר כך.
את עוד תתגעגעי לימים האלה שכל המשפחה הגרעינית ביחד ותצטערי. הרי עוד שנה הגדול מתגייס וההזדמנויות לנסוע ביחד במילא יצטמצמו. לא חבל? את מעדיפה לחיות בתחושה של פספוס כל חייך?
לא הספיקו לך עשרים שנה שלא היית מסוגלת לעלות על מטוס?
לבסוף בעלי מצא כרטיסים למשחק וכשהגיע שלב הזמנת הטיסות והמלון, נתתי את הסכמתי.
עד מועד הטיסה השתדלתי לשנן לעצמי כל מיני אמירות ומשפטים שאמורים להרגיע ולהשרות תחושה של ביטחון.
נו, אז איך היה בטיסה בסוף? רגע, קודם אספר קצת מה התחדש עבורנו בנסיעה הזאת ללונדון.
משחק הכדורגל באיצטדיון וומבלי של אנגליה נגד סלובניה. זאת כבר פעם שניה שאני צופה במשחק כדורגל בלייב בחו”ל. המשחק הקודם היה בטיול לברצלונה ועדיין אני נדהמת מהאווירה הטובה שיש במגרש, מההתלהבות והעידוד של הקהל את השחקנים, מהסדר המופתי בכניסה וביציאה למרות שמגיעים המון אנשים. בהחלט אפשר להגדיר את החוויה הזאת כאירוע תרבותי.
סיור הארי פוטר באולפני וורנר מתאים בראש ובראשונה למי שקרא את הספרים וראה את הסרטים ולכל חובבי ז’אנר הארי פוטר באשר הם, לא משנה גילם. קטגוריה נוספת היא של מתעניינים בכל מה שמתרחש מאחורי הקלעים של עשיית סרטים. כל ההבנה של איך מקימים ויוצרים סט אמיתי, הכולל שרטוטים, דגמים, ריהוט, ביגוד, תפאורה, חפצים, אביזרים ועוד. הבן הקטן יצא מגידרו בסיור הזה. הוא אמר לי שלפני הסיור הוא חשב שבסרטים זה הכל ענין של אפקטים שיוצרים במחשב ופתאום לראות את כל המרחב הפיזי הממשי שתוכנן ונבנה וכמה מחשבה ויצירתיות הושקעו באתר הזה עד הפרט האחרון, ולראות איך הכל קרה בפועל, זה באמת היה מרגש ומדהים עבורו. הסתובבנו כשעתיים וחצי לאורך המסלול, שכלל גם הדגמות אינטרקטיביות, שאת כולן הוא כמובן ניסה.
גם אנשים שעדיין נותרה בהם סקרנות ילדית יוכלו למצוא ענין בסיור הזה. כל השאר יתלהבו פה ושם אבל לא בטוח שמשהו מכל זה ייגע בהם.
מסע הקניות התרחב הפעם מעבר לאזורי השיטוט הרגילים של קובנט גארדן ורחוב ריג’נט המקסים ונסענו מחוץ ללונדון לביקור בקניון ווסטפילד שנמצא באזור סטרטפורד. זהו קניון ענק ובלתי נגמר עם מלא חנויות. יש להתכונן לכמה שעות של הליכה למיטיבי לכת בעקבות הרצונות של הילדים.
מדובר גם בהמתנה ממושכת, בעמידה בדרך כלל, בזמן שהם מודדים או מתלבטים לגבי פריט זה או אחר ולבסוף גם התנועה הבלתי נמנעת של שליפת כרטיס האשראי והכנסתו חזרה לארנק מבויש לאחר שנשרו ממנו כמה פאונדים. בהחלט הצלחתי להתעייף אבל אין ספק שהחיוך שעל פניהם שווה הכל.
טיול בפארק ריג’נט המהמם. איך לאנגלים האלה יש פארקים כל כך יפים, מטופחים ועשירים ככה בתוך העיר? שבילים וגשרים קסומים שזורים ברחבי הפארק ופסלים של יוצרים מקומיים, שביניהם מתרוצצים סנאים חמודים.
לבקשת הקטן לקחנו סירת פדלים תכולה ויצאנו לשיט קצרצר וחביב באגם המקומי, כשמסביבנו מלא ציפורים מסוגים וגדלים שונים, חלקן נחות בשמש הנעימה וחלקן עפות. ברווזים משייטים ושולים דגיגונים וכל נוף הפארק נפרש בפנינו.
בערב האחרון הלכנו להצגה קינקי בוטס. אמנם הצענו לילדים להצטרף אבל הגדולים בחרו להישאר בחדרם במלון, להתאוורר קצת מאיתנו ולהתחבר למסכים ואת הקטן העדפנו להשאיר איתם כי זה לא מתאים לגילו.
ההצגה מיוחדת ומומלצת ומבוססת על סיפור אמיתי, סיפורו של צ’ארלי יצרן נעליים כושל מנורת’האמפטון, שמחליט לנסות קו ייצור חדש של נעלי פטיש, בניסיון אחרון להציל את העסק המשפחתי לפני פשיטת רגל.
זהו מופע צבעוני, מצחיק ומרגש, שבין השורות נושא מסר חשוב של פתיחות וקבלת השונה.
טו מייק א לונג סטורי שורט, אני כבר יכולה לגלות בשלב הזה ששתי הטיסות, גם בהלוך וגם בחזור, היו טובות אלי. רק עיכוב קטנטן של חצי שעה והיידה המראנו וגם נחתנו בשלום ובא לציון גואל.
אומרים שמִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה – לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו, אז באמת שלא ראיתי, אני רק יכולה לומר שהרגשתי משהו שאולי קצת מתקרב לשמחה הזאת, בזכות החוויה המתקנת. אין ספק שרמת ההודיה שאפפה אותי ליושב במרומים הרקיעה שחקים ועם זאת, כמה טוב להיות שוב בבית.
אני לא בטוחה שיהיה לי קל יותר בפעם הבאה, אבל אני רוצה להאמין ולקוות שיום יבוא והפחד יתפוגג וייעלם לו לגמרי, בכל התחומים שעוד יש לי בהם עיכוב ותקיעות.
כתיבת תגובה