חגיגות השנה לבלוג לוו בתחושה של שמחה והתעלות. באמת נקודת ציון שכזאת שהייתי מאוד גאה שהגעתי אליה. תכל’ס, לא היו לי שום ציפיות או יומרות מהבלוג הזה וגם לא סימנתי לעצמי מטרה או שהיה לי חזון כלשהו. פשוט זרמתי עם כל הענין ולאט לאט הוא קרם עור וגידים והתגבש למסה מסוימת, שהביאה אותי לסגור שנה ולכן זה היה כל כך מפתיע ומשמח כאחד עבורי.
מאז, דממת אלחוט פנימית. חברות מסביב מעלות פוסטים ולי אין קצה חוט על מה לכתוב.
יותר מזה, שום קול פנימי לא בער בי להיכתב. לא הצלחתי למצוא השראה בשום דבר שחוויתי, עשיתי, ראיתי אצלי או אצל אחרים. נכנסתי למוד של המתנה.
בחודש הראשון זה אפילו לא הטריד אותי. כבר חשתי זאת בעבר לתקופה מסוימת וכתבתי על כך בפוסט תהליך אישי. אבל עם חלוף הזמן, פתאום התחילו לחלחל לאיטן מחשבות לא סימפטיות.
כמו מים שמחלחלים בסדק צר שהולך ומתרחב. רגע, מה, זהו? זה נגמר? עייפות החומר? האם מדובר בירידת מתח שכזאת או שאולי זה כבר לא מלהיב אותי יותר. היה נחמד. תודה עד כאן, נגמר.
הגזרה של הבלוג לא התרוממה אבל גם בשאר החזיתות מצאתי את עצמי במין גרירת רגליים כללית. נושאים רפואיים של אמי ואחותי העסיקו והטרידו אותי. אמא, עם איזו בדיקה פולשנית ואחותי, עם איזו דלקת עיניים עקשנית. חוץ מללוות לבדיקות לא באמת יכולתי לעזור בשום דבר. רציתי שהתקופה הזאת תעבור כבר ואשמע שהכל בסדר, אבל שוב, גם פה נדרשת המתנה, יחד איתן.
דאגות מהסוג הזה, אצלי או אצל הקרובים לי, הן עקב אכילס רציני שלי וגורם מרכזי לתחושה של ירידה פנימית.
היו לי גם כמה משימות על הפרק להתקדם בהן ובכל פעם שניסיתי לגשת אליהן, לקרוא וללמוד חומרים, מיד נמאס לי וזנחתי את זה. דוחה למועד מאוחר יותר שלא הגיע. זה גרר תחושה של לחץ וכעס על עצמי. שולחן העבודה שלי מבולגן ברמה כזאת שלא ידעתי מאיפה להתחיל לסדר אותו.
לא מוצאת את הידיים והרגליים. כל פעם מדהים אותי מחדש איך שאי הסדר החיצוני משקף לעיתים אי-סדר פנימי. מנסה לעצור, לעשות תכנון של היום ומפסיקה. קופצת מדבר לדבר. הזמן ממש זרם לי מבין האצבעות. משימות היום יום הרגילות דרשו אף הן תשומת לב והתייחסות. הבית בבלגן. הכלים. הכביסות שממתינות בסבלנות להיכנס למכונה ואלה שמונחות אחר כבוד וממתינות לקיפול.
“אמא, אין לי גרביים נקיות”. “לא נורא”, אני אומרת, “תנעל סנדלים”.
לא בא לי לבשל. מצאתי את עצמי יותר מידי פעמים קונה ארוחות ג’אנק לילדים (טוב להגנתי אומר שהכיריים התקלקלו. איזה תירוץ מושלם אה?) מזל שיש את השניצלים של אבא במקפיא עם קצת אורז וסלט חסה קנוי, כבר מרגיש בייתי יותר.
כל הצעה שמציעים לי כדי “להחליף אווירה” לא נשמעת לי. אני מהססת. כן רוצה ולא רוצה. בא לי ולא בא לי. בסוף החלטתי להיענות לאחת ההצעות למשל ללכת לים עם הבעל והבן הקטן. הם נהנו, התרחצו במים ושיחקו במטקות ואני ישבתי לי על הכסא בחום, מגירה זיעה ומתבוננת בהם ובשאר הנופשים בחוף הים. לא רציתי להיכנס למים כי חסתי על הפן שלי שעשיתי יום קודם ולכן החלטתי לפחות לנצל את הזמן בהליכה לאורך החוף. אממה, התברר לי שכעת אני חשופה לכדורי המטקות הניתזים מכל עבר וגם לכדורי הרגל שמועפים לכל כיוון, רק לא לרגל של החבר ממול לשם היה אמור הכדור להגיע וגם לא ממש רוויתי נחת מכל הצלחות המעופפות שאשכרה התעופפו בעוצמה לכיווני . מה, לעזאזל, אין איזה חוק עזר עירוני שמסדיר את כל הענין הזה בחוף הים? איך בדיוק חשבתי להירגע כשאני מהווה מטרה טובה לכל כדור פוטנציאלי, כשאני מתעלפת מחום וכשעייפות הצהריים משתלטת עלי.
חזרתי קצרת נשימה לכסא שלי ורק חיכיתי כבר ללכת הביתה. עם זאת יצאתי עם שני טיפים באמתחתי:
טיפ 1: לא מומלץ להגיע לים עם פן.
טיפ 2: הליכה בים מוטב שתיעשה בשעות הבוקר המוקדמות כשרק כמה קשישים חביבים עושים התעמלות בוקר ויש שקט אמיתי מסביב.
בתוך זה כל התחלנו לתכנן טיול משפחתי לקיץ ואז שמעתי על פרשת התפרצות החצבת באירופה. חיפשתי את פנקס החיסונים שלי כדי לדעת אם חוסנתי ובכמה מנות, הפכתי כל מגירה ופשוט בלעה אותו האדמה. רופאת המשפחה נסעה לחו”ל ולא יכולתי להתייעץ אתה או לקבל הפניה לבדיקת נוגדנים. קראתי באיזה מקום שבדיקת הנוגדנים בכלל לא נותנת כיסוי מלא, מה שככל הנראה אינו מדויק במקרה הזה ועוד אברר סופית כשהרופאה תחזור, אבל הספיק להקפיץ את רמות הלחץ שלי לגבהים חדשים והוריד לי את כל החשק לנסוע, שגם ככה, כידוע, אינו בשיאו בשל חשש מטיסות בכלל.
גם המשקפיים שלי נעלמו וכמה שלא חיפשתי וגייסתי את כל בני הבית לחיפוש הם לא נמצאו.
הכדור החדש של הבן הגדול נעלם אף הוא למרות שהיה ברור שראינו אותו בבית בפעם האחרונה.
מה קורה פה? נקלענו לסרט משולש ברמודה בייתי? תוך כדי החיפוש המקיף התגלו מוקדים נוספים של בלגן, על זה הקיים כבר ממילא, מה שעוד יותר ריפה את ידי והרחיק אותי ממשימת הסדר.
בצר לי ניגשתי בצהריים לגוגל והקשתי על ‘תפילה למציאת אבידה’. נאמר שם לומר איזה משפט שלוש פעמים ולתת צדקה. אמרתי את המשפט ונתתי צדקה למטרה הראשונה שנתקלתי בה. לא תאמינו, אבל הפלא ופלא, בערב של אותו יום נמצא הכדור של הבן. נרשמה הצלחה חלקית כי המשקפיים ופנקס החיסונים לא נמצאו עד לרגע פרסום הפוסט והלוואי ויימצאו בהמשך. אבל אין ספק שגם זה משהו.
מה עוד על הפרק? הבן הגדול נמצא בשיאם של מבחני המגן והבגרות ואני מחכה בשבילו שזה יהיה כבר מאחוריו וייגמר בטוב.
עינייני יום הולדת למתבגרת. מה לחגוג? איפה? סידורי הסעות לחברות המשתתפות.
ובעיקר, איפה, איפה העוגה? העוגה שהכנתי עלתה על גדותיה כי לקחתי תבנית קטנה מידי וכל תכולתה נזלה ונשרפה בתנור. צריך לנקות ולהתחיל הכל מחדש.
אני חושבת שאין צורך שאמשיך נכון? בקיצור, כבר הבנתם שמדובר במהומה פנימית וחיצונית רבתי.
ואולי כל הירידה הזאת היא בכלל בגלל שזו תקופת ספירת העומר? אולי…
תפנית חלקית בעלילה הגיעה ברגע אחד של חוסר סבלנות כלפי הבן הקטן שבא להראות לי משהו חמוד שיצר ותפסתי את עצמי מהנהנת ולא באמת פנויה להקשיב ולהתפעל ממנו ולא היתה לי סיבה טובה להתנתקות הזאת חוץ מהמתח הכללי. ברגע הזה קלטתי את גודל המרמרת שתקפה אותי.
הסתכלתי במראה וראיתי פנים מעוננות, בגוף שררה תחושה של מועקה שלא חולפת וחמיצות פנימית. צפיתי על עצמי מהצד בכל מיני התרחשויות וראיתי את הפה שכל הזמן באיזה תדר מתלונן ולא מרוצה בעליל. הרגשתי אכזבה מעצמי מכך שכל נושא שצץ ועולה על הפרק, מצליח להסיט אותי מהציר האישי שלי ויוצר בלבול. נתתי לדאגה להרים את ראשה ולהשתלט עלי. מה יש לומר, לא הייתי גאה כל כך, בלשון המעטה, מההתנהלות שלי.
האם הסנדלר שוב הולך יחף? מה עם הכרה בטוב שקיים? הודיה על היש?
הרגשתי שנרדמתי בשמירה. כמה קל להישאב ולשקוע בעומס. הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולקחת אחריות ליציאה מהמיצר שנקלעתי אליו.
גם זמן של המתנה לא חייב לעבור בהמתנה פאסיבית.
נזכרתי בפוסט שכתבתי, ‘רפסודה על מים סוערים’, והחלטתי לדלות משם כלים לעזרה ראשונה שיחזירו לי את התחושה שאני אוחזת במושכות של חיי.
הפרדה בין הטוב למיותר– גם בתוך קושי יש את הטוב שאפשר ורצוי לתת לו הכרה. להשתדל לנעוץ (מושג שלקחתי מפינטרסט) כל דבר טוב שקורה. תחושה של אינטימיות והתרחבות הלב בהמתנה עם אמא לבדיקה למרות הדאגה. ארוחה טובה במסעדה. ניקיון חלקי של הבית שהצלחתי לעשות לקראת חג שבועות שעודד אותי. מציאת הכדור של הבן הגדול. טקס שבועות מרגש בבית הספר שבו הלב עולה על גדותיו לראות את הבן הקטן מופיע ושר יחד עם כל הילדים המתוקים בשיר הסוחף “סלינו על כתפינו”.
תיחום של המחשבות – לקראת חג השבועות החלטתי שלפחות בערב החג אני משתדלת לשים בצד את כל המחשבות המורידות ובאמת להגיע לשולחן החג כמה שיותר פנויה ונוכחת.
כתיבה – למה שלא אכתוב את מה שעובר עלי? את כל אותן תחושות ורגשות שמציפים ולא נותנים מנוח. זה אולי לא מצטלם יפה אבל זאת האמת שלי ואולי זאת תהיה הדרך לצאת מהתקיעות בבלוג. ובאמת יצא פה פוסט, שבעת כתיבתו הייתי כל כולי מרוכזת אך ורק בו ולא הרגשתי שהזמן חולף, מה שמעיד יותר מהכל שאדם עושה משהו שהוא אוהב. שמחתי שההתלהבות לא עברה ושאני עדיין רוצה להמשיך במלאכת היצירה הזאת.
הליכה – רבות כתבתי על יתרונותיה הגופניות והנפשיות של ההליכה ואני עדיין מאמינה בה.
לכל הפעולות האלה קדמה ההבנה שהכל יחסי וזמני. זו רק נקודה בזמן. יש גם תקופות כאלה, לכולנו, שאין כוח לעשות שום דבר ואין חשק לראות אף אחד.
זה נכון שעם כל ההבנה הזאת, תמיד יש את הרצון שכל זה יעבור כבר ותהיה הקלה באוויר ובלב והשמחה תוכל להיכנס ולמצוא את מקומה.
אבל עד אז אני ממתינה ועושה כפי שמבינה וכפי שיכולה.
איזו תקופה… כנראה משהו באוויר כי גם אני הייתי קצת מדוכדכת. זה התחיל להתפוגג אחרי שאילצתי את עצמי לחזור ליצירה פרודוקטיבית. כמו שאומרים, עם האוכל בא התיאבון.
לפעמים התחושות האלו מגיעות אחרי שסימנו וי על מטרה חשובה שהייתה לנו. ואז אחרי שהשגנו אותה פתאום יש נפילת מתח. והמתנה. עד הדבר הבא שיעורר השראה. או סתם עד החזרה לשיגרה.
תודה ששיתפת, אני תמיד לומדת ממך משהו חדש. שולחת לך חיבוק גדול#
ליען מקסימה, כנראה שבאמת היה משהו באוויר. כל כייף לשמוע שקיבלת את התחושה שלמדת משהו חדש מקריאת הפוסט. אהבתי לראות ש”ניערת את אבק הדכדוך” ועשית מעשה עבור עצמך דרך היצירה. סיקרנת אותי איזו יצירה עזרה לך. ואת צודקת שבכל זאת מדובר ככל הנראה בנפילת מתח. מחבקת אותך בחזרה ונמשיך לדבר מחר כשניפגש אצל צפי.
אסנת, הפוסט שבה את ליבי בכנות הבלתי מתפשרת שלו. העובדה שלא עשית לעצמך הנחות, הפכה את הפוסט לאותנטי, מרתק וכמובן – מקור להזדהות. מי מאיתנו לא חווה את התקופות האלה?
חוץ מזה, זיהיתי פתאום המון רמזים להומור. הומור ששבה אותי, ואני חושבת, אם יורשה לי, שכדאי לך להתמיד בו. יש לך את זה.
מאד אהבתי, למשל –
“אמא, אין לי גרביים נקיות”. “לא נורא”, אני אומרת, “תנעל סנדלים”.
לא רציתי להיכנס למים כי חסתי על הפן שלי שעשיתי יום קודם – צודקת. כל כך מוכר.
הצדקה למציאת האבידות, העוגה שנשרפה, המרמרת (ביטוי נהדר!).
המשיכי עוד!
תודה רבה צפי על תגובתך המרגשת ומחממת הלב ואני ממש שמחה שהשתעשעת מההומור. אני מרגישה שזאת הדרך היחידה לתאר רגעים כאלה שעולים על כל דמיון וללא ספק נקלעתי לכמה כאלה בפוסט הזה. אגב, הומור הופיע גם בפוסטים אחרים שלי אבל כנראה במינון נמוך יותר. אשתדל לעמוד בציפיות הקהל בהמשך…