בסימן עצמאות – חוגגת שנה לבלוג

בדיוק לפני שנה הבלוג שלי עלה לאוויר והנה חלפה לה שנה ואני חוגגת יום הולדת ראשון לבלוג. הסמיכות ליום העצמאות נותנת עוד מימד בהבנת המשמעות של הבלוג הזה עבורי.
אני עדיין זוכרת כמה התרגשתי וכמה שדפק לי הלב כשלחצתי על פרסום הפוסט הראשון.
יצירה מבצק סוכר שהכין בני ירון

אז איך הכל התחיל?
השתתפתי בסדנת כתיבת בלוג של כמה שעות שהעבירה יונית צוק – הבלוגריסטית, שבזכותה התחיל להבשיל הרצון להקים בלוג. לקח לי יותר מחצי שנה כדי להניע את התהליך. לא ידעתי על מה לכתוב ואם זה בכלל יעניין מישהו. גם ההתעסקות עם כל ההיבט הטכני, באיזו פלטפורמה לבחור ועם מי לעבוד, לא ממש קרצה לי (בהזדמנות זו תודה לשירי מור אייזן, הנהדרת והמקצועית שעשתה ככל יכולתה להקל עלי את ההתמצאות בהיבט הזה). אני חושבת שהעיכוב בזמן גם קשור לעובדה שלפני הבלוג מאוד שמרתי על הפרטיות שלי וכל נושא החשיפה לא ממש דיבר אלי. הפעילות שלי בקיר בפייסבוק היתה, והאמת שעודנה, מינורית למדי, בטח בהשוואה לכאלה שמעלים תמונות, הגיגים ומחשבות כמה פעמים ביום/בשבוע.
התפנית הגיעה כשלקחתי על עצמי מחויבות לכתוב כתבה עבור מגזין שיצא לאור במסגרת היותי לומדת את שיטת ימימה. ולכן גם כללתי בו ציטוטים מחומר הלימוד של ימימה, שתמך בי רבות לאורך השנים.על מה כתבתי במהלך השנה הזאת?
כתבתי עשרה פוסטים. אני יודעת שיש מצב שהבלוגריות ה”כבדות” שביניכן, אלו שמפרסמות פוסט כל שבוע, אולי קצת מגחכות למשמע המספר הזה אבל בשבילי זה עולם ומלואו.
הפוסט הראשון באה מאהבה, עסק בכוחה של אהבה שטמונה בלב, שבאה לידי ביטוי בעשיה של ממש כלפי עצמנו וגם במערכות היחסים שלנו עם הסובבים אותנו.
בפוסט השני “קפיצה” קטנה לפריז, שיתפתי בחוויה משפחתית בחדר בריחה כאן בארץ. זה היה פוסט ברוח קלילה וכיפית. כמה חודשים לאחר מכן, בהשראת הכותרת על פריז, נורא רציתי לעשות פוסט המשך של קפיצה קטנה אבל הפעם לפריז האמיתית ואפילו תכננו נסיעה זוגית לסוף שבוע קצר בפריז, אבל זה לא יצא לפועל עקב שיבושי טיסה באל על, שבגללם ישבנו על המטוס במשך כארבע שעות מייגעות ולבסוף הורידו אותנו חזרה לשדה. זו היתה טראומה ואכזבה גדולה עבורנו ונאלצנו לחזור הביתה למגינת ליבם של כל הנוגעים בדבר ובמיוחד הילדים, שבנו על חגיגות עם חברים בהעדרנו.
גם הפוסט שרצה להיכתב נגנז לעת עתה.
בפוסט השלישי שיתפתי בחווית הנסיעה המשפחתית לברצלונה בקיץ שעבר. התוכנית המקורית היתה בכלל לנסוע למדריד אבל מי שקרא את הפוסט הבין שזה לא הסתייע. בימים אלה קיוויתי לעשות פוסט השלמה שיתאר נסיעה למדריד לצפות באחד ממשחקי ליגת האלופות אבל גם זה לא יצא לפועל עקב פתיחת עונת בחינות המגן והבגרויות של הבן הגדול.ארבעת הפוסטים הבאים (גיל ההתבגרות – מחשבים מסלול מחדש, אני לא מספיק טובה, רפסודה על מים סוערים ותהליך אישי) מתארים סוגיות שמעסיקות לא מעט נשים שאיתן יצא לי לדבר. כולן חולקות תחושות של אכזבה עמוקה כתוצאה מפערים שיש בין מה שרצו להשיג בתחילת החיים העצמאיים שלהן לבין המצוי, כפי שמשתקף בחייהן הנוכחיים. חלומות שלא מומשו, היעדר תחושה של משמעות, שינויים במבנה המשפחתי ובגילאי הילדים שעוברים על כולנו במעגל החיים וההיערכות מחדש המתבקשת לאור זה.
בפוסט השמיני דיברתי על חוויות משבוע של שכרון חושים לבד…בבית, בארץ. אני יודעת שהיה יותר סקסי לדבר על חוויה באיזה צימר קסום או אפילו טיול לבד בחו”ל אבל זה לא הסתייע השנה.
אולי כיעד עתידי.
הפוסט התשיעי סיפר על יום טיול בירושלים שקישרתי לתובנות שהיו לי ביחס לחג הפסח.
ובפוסט העשירי לקחתי  על עצמי אתגר ליישם במשך 21 ימים רצופים הרגלים שמשפיעים על הגברת תחושת האושר האישית.אז איך אני מסתדרת עם נושא החשיפה האישית?
בסך הכל בסדר. הרבה יותר טוב ממה שחשבתי לפני. נראה לי שבשלב ה”לפני” הרבה דברים נראים בלתי אפשריים, אבל תוך כדי תנועה מתברר שזה מסתדר ואפשר להתגבר. כמובן שיש לי את הגבולות שלי שנקבעים לפי תחושת הבטן או תוך פניה ליועץ הקבוע (הבעל..). יש דברים שלא הייתי רוצה לחשוף או שאני עדיין לא בשלה לחשוף גם כי אני מרגישה שלא הכל אפשר לכתוב ולא הכל אפשר להניח שחור על גבי לבן (גם אם יש קצת צבעוניות..) אז במובן הזה הבלוג הוא לא ממש יומן אישי חושפני שהכל נרשם בו. יש גם את השיקול של המקצועי מול האישי. הרי כל אחד מאיתנו, דרך העיסוק שלו, יוצר איזו תדמית חיצונית מסוימת ולכן צריך כל הזמן להפעיל שיקול דעת מה ראוי שיופיע ומה פחות.
בשביל מה את צריכה את כל הבלוג הזה? נשאלתי. מה הוא בעצם נותן לך? ואיך זה קשור ליום העצמאות?
זאת באמת שאלה גדולה שאחרי שנה אני יכולה רק להתחיל לענות עליה. הכתיבה בבלוג נותנת לי במה להתבטא ולהביא את עצמי האמיתית. היא נותנת מקום גם לחלקים הלא פשוטים שבתוכי של זו המהססת, הלא בטוחה בעצמה, החוששת, הצינית, המתאכזבת ודורשת מעצמה. סוג של מסגרת להציג בה מחשבות ורגשות שעולים בי ולצפות קצת ממרחק על החיים. מתוקף האחריות כלפי הקורא אני מתאמצת למצוא תשובות וליצור הבנות וחיבורים יותר מדייקים גם עבורי.
ג’וליה קמרון כותבת בספרה “הזכות לכתוב” (ספר לא קל לקריאה אבל מעניין לאנשים שמתעסקים בכתיבה): “הכתיבה מאפשרת לנו לומר את מה שאנחנו צריכים לומר אבל גם לשמוע את מה שאנחנו צריכים לשמוע” ועוד היא אומרת “הכתיבה היתה הדרך שבה ביצעתי את המיפוי של עצמי. הכתיבה איפשרה לי למפות את המצוקות שלי ואת המישורים הרחבים של נדיבות לבי”.

הבלוג עבורי הוא יצירת האומנות העצמאית שלי שנובעת מתוכי. הוא המקום שלי. הוא משהו שאני עושה בעצמי, בדרך שלי. חופשיה לבחור על מה לכתוב, באיזה אופן, באיזו תדירות, איזו תמונה לשים, מתי לפרסם, איך להגיב אם בכלל. סוג של תוצר אישי, כמו תיק עבודות ממשי, שמדבר אותי גם מבלי שאזדקק לדבר בפועל, שאפשר להראות אותו ולהתגאות בו כמו ילד שבא לעולם, הילד הרביעי שלא היה לי אומץ לעשות.
הבלוג הוא סוג של יומן אישי שבו קורותי קורמים עור וגידים לנגד עיני ומאפשרים לי לשמר זיכרונות ברגעי אמת. אם לא כותבים על הדברים בסמוך להתרחשותם, הזיכרון מתעמעם. בעוד שכך אני יכולה להחיות את הזיכרון מחדש בכל פעם שאני קוראת מה שכתבתי.
הבלוג הוא גם מתווה נהדר להבנת הצרכים והרצונות שלי ושל המשפחה כמו שכתבתי על הנסיעות לחו”ל שתוכננו אבל כאמור לצערי לא תמיד התוכניות מתממשות בפועל.
הכתיבה מניעה לפעולה ומאפשרת יותר נוכחות בעשיה, כי כשאני רוצה לכתוב פוסט על משהו אני יותר ערה ומחדדת את תשומת הלב שלי לפרטים שעליהם ארצה לספר ולדווח, לצילומים שאולי אזדקק להם בהמשך. בעצם כל חוויה, כל ארוע, כל דבר בחיים יכול להפוך לפוסט.אפרופו צילומים, אני אוהבת ואפילו מעדיפה לשלב בפוסטים שלי תמונות שאני צילמתי ככה בפשטות, ללא שום רקע בצילום, בגלקסי 3 הישן והטוב שלי, שהוא ממש לא מהמכשירים המתקדמים אבל אני אוהבת את המצלמה שלו (ואם בחגיגות עסקינן, אולי בכל זאת אשתמש בבמה זו לרמוז ליועץ הבית שהגיע הזמן להשתדרג..). עולם הצילום שנפתח בפני הוא עוד בונוס עבורי. ההבנה שהצילום הוא הזדמנות לכר פורה של יצירה שעומדת בפני עצמה. פתאום יש לכל התמונות האלה שצילמתי טעם ותכלית והם מצליחים להשתלב נפלא עם המילים ואז זאת שמחה כפולה ומכופלת.
כתבתי קצת יותר לעומק על תהליך הכתיבה עצמו ואיך הוא מתרחש ונרקם לו בפוסט תהליך אישי.
חשבתי שהבלוג יוכל לשרת אותי גם בהיבט המקצועי שאנשים יבינו דרכו מה הגישה שלי, מה אני חושבת על כל מיני נושאים, אבל אם להיות כנה, עדיין לא הגיעו אלי לקוחות דרכו.

הבלוג התחיל כאמור עם פוסט על אהבה. לא ידעתי, אז לפני שנה בדיוק, שכל הבלוג הזה יהפוך להיות עבורי מקום של אהבה. שאצליח למצוא בו ערוץ להתקרב יותר אל עצמי, שהוא ירחיב את תחושת העצמאות שלי ויעזור לי לממש עוד פיסה מהפוטנציאל האישי. שאוכל באמצעותו לרכוש לעצמי יותר הערכה וכבוד וגם חברות חדשות וירטואליות וממשיות.ומה הלאה אתם שואלים? יש לך איזו תוכנית חומש קדימה?
אני באמת לא יודעת לאן זה ייקח אותי, אם משהו יתפתח מכל הטוב זה, אם יתווספו קוראים נאמנים או לא. עם השנים גיליתי שאני לא כל כך טובה בלשים מטרות  ולפעול להשגתן וזה בא לידי ביטוי בפוסט שכתבתי על האתגר שלקחתי על עצמי. מעדיפה לזרום ככה עם מה שיבוא, גם אם אני משלמת על כך מחירים של התייעלות והספק שהוא לא משהו בלשון המעטה. בעצם יש עוד המון דברים שאני לא יודעת. אני רואה את עצמי בחזקת לומדת נצחית לכל החיים, שמונעת ע”י סקרנות אינסופית.

כשאני יושבת וקוראת את כל עשרת הפוסטים שכתבתי, אני אשכרה מרוצה מהם. ברור שיש כאלה שכותבות יפה ממני ומצליחות לרגש או לגעת באנשים טוב יותר ממני אבל היום אני מבינה שלכל אחת יש את נקודת המבט שלה ואת הדרך שלה לספר סיפור.
עם כל הביקורתיות שלי כלפי עצמי אני לא מתביישת להגיד שאני באמת אוהבת את כל הפוסטים רחמנא ליצלן וגאה בעצמי. זאת הרגשה כל כך טובה וזה בהחלט חידוש מרענן עבורי. לפעמים אני אפילו לא מצליחה להבין איך כתבתי את כל זה. מאיפה זה הגיע. בפגישות עם אנשים הרבה דברים חשובים וטובים נאמרים אבל ברגע הבא הכל נעלם ונשכח וכאן לפתע פתאום כל המילים נשארות, עומדות מולי וההתבוננות בהם גורמת לי לקורת רוח ומשהו בתוכי בפנים מזדקף ואם על הדרך עוד מישהו יכול לרוות מהן נחת  ולהתקרב לעצמו או להרגיש אפילו התרוממות רוח קלה, עשיתי את שלי. תודה לכל מי שטרח במהלך השנה הזאת להיכנס, לקרוא, להגיב, להשתתף ולהוסיף עוד נדבך של הבנות ועוד נקודות מבט שלא הייתי מודעת אליהן. תודה על כל התגובות הטובות ומחממות הלב שקיבלתי מכם, קוראי האהובים, לאורך כל השנה. אני מאמינה שהן בהחלט נתנו דחיפה להמשך קיומו של הבלוג והביאוני עד הלום.
תודה מיוחדת לחברותי החדשות, הבלוגריות מקבוצת הבלוגריות של יונית צוק שכמו יונית גם אתן מגיעות מתוך מהות של אהבה עצומה, נתינה, פרגון ונדיבות רבה שמאפיינות אתכן.
לקראת סיום עוד ציטוט של ג’וליה קמרון: ” אני מאמינה שהכתיבה היא אחת הדרכים העוצמתיות ביותר שעומדות לרשותנו לא רק להיטיב את עצמנו אלא גם להיטיב את העולם”.
זה אולי נשמע קצת בומבסטי אבל גם אני מקווה שאוכל להשפיע טוב ולגעת בעדינות וברגש חם בכם קוראי ובעיקר להרגיע ולנחם במילותי את ליבו של כל מי שזקוק.

התחלתי את כתיבת הבלוג עם פוסט על אהבה ואסגור את הפוסט בשיר של אריק איינשטיין “אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה”
יש בי אהבה 
והיא תתעורר ותיגע 
יש בי אהבה 
והיא תנצח 

כבר אמרתי שאני אוהבת את התגובות שלכם?

תגובות

תגובות