כבר עבר חודש מאז הפוסט האחרון שכתבתי ואני מוצאת את עצמי שרויה ביובש יצירתי בכתיבה. מנסה לגלגל במוחי כל מיני רעיונות, מחפשת השראה בכל מיני הזדמנויות, מפגשים עם חברות, יוצאת להליכות באוויר הפתוח, אולי משם יבוא עזרי וכלום לא קורה.
אחרי שכתבתי שישה פוסטים בבלוג שלי, אני כבר מכירה ויודעת לזהות את ההרגשה כשעולה בי הרצון לכתוב, שהדברים מתחילים לנבוע מתוכי וכאילו מבקשים להיכתב ולזרום החוצה.
עד כה הכתיבה היתה סביב נושא כלשהו. מילה שמייצגת משהו, שיר שמהדהד, סיטואציה מהחיים. כשיש איזשהוא ציר לכתיבה, המילים מתחילות להגיע. הן יכולות להופיע בכל מקום שאני נמצאת בו, למשל במטבח, פתאום עולה איזה משפט ואני ממהרת לכתוב אותו על פתק כי עוד שניה הוא ייעלם לי. בהמתנה לילד ליד בית הספר בצהריים עולים עוד משפטים ואני שולחת לעצמי סמס.
בדרך לקניות, מתנגן בי איזה שיר ואני כבר רואה את הכותרת של הפוסט הולכת ונרקמת לפני.
הציר הזה נותן לי בסיס לפעולה, כך שגם אם בסוף הכותרת תשתנה או מה שכתבתי יתגבש אפילו לפוסט בנושא אחר לגמרי, לפחות זה מאפשר לי להתניע.
אבל כאמור היתה לי תחושה שהמעיין קצת נחסם.
ממש לא בא לי לשבת ולכתוב ואפילו עלתה בי התנגדות כזאת לא ברורה. תירוץ מסויים מצאתי בכך שהמוח היה תפוס בדאגה לנסיעה של בעלי עם הילדים לסקי. פחות משבוע לפני הנסיעה הקטן הצטנן ואני כבר ראיתי איך הוא ואני שוב נשארים ביחד לבד בבית כמו בנסיעות קודמות וזכרונות של קושי ומתח הציפו אותי.
היו גם הסידורים לקראת הנסיעה שלהם ואי אפשר להתעלם מפורים שהיה ברקע עם עינייני תחפושות והכנת משלוחי מנות וכמובן הדברים הרגילים של היומיום.
גם לפייסבוק לא ממש בא לי להיכנס אבל באחד מהשיטוטים המעטים, קראתי פוסט של חברה יקרה בקבוצת הבלוגינג שלי, זה היה הפוסט של נתלי תמיר, פוסט אמיתי ומרגש, שנכתב ממש מהבטן ומהלב, ועלה בי רצון להגיב לה ולחזק אותה. ואז מתוך התגובה שכתבתי לה היא הגיעה, המילה, שהבהירה מה יהיה הנושא של הפוסט הזה.
אמנם לקח עוד לא מעט זמן עד שישבתי לכתוב, אבל ברגע הראשון שנשארתי לבדי ונטרלתי את הסחות הדעת הרגילות שיש בבית, התחילו להגיע המילים מתוך השקט, מתוך זה שהתפנה מקום שהיה חסום קודם בדאגות.
מה היתה המילה תשאלו?
תהליך (אז גם הבנתי שכל מה שאתם קוראים כעת מתחילת הפוסט ועד לנקודה זו מאפשר הצצה לתהליך הכתיבה שלי).
אני מאוד אמביוולנטית לגבי המילה הזו, תהליך. זו מילה שגורה בז’רגון הטיפולי אבל אותי היא ממש מעצבנת לעיתים, במיוחד ביחס לכמה מהנושאים שאיתם אני מתמודדת. בכלל, כל אחת שניצבת מול אתגר כלשהו מבינה שמדובר בתהליך שלא ייפתר ברגע אחד. למשל מציאת עבודה, מעבר מלהיות שכירה לעצמאית, הפחתה במשקל, מציאת זוגיות, מישהי שרוצה לבשל ואוספת מתכונים על גבי מתכונים אבל לא מצליחה להביא את עצמה להיכנס למטבח ולבשל או שנכנסת למטבח ולא מרוצה ממה שיצא, פחד מטיסות או כל מצוקה אחרת שרוצים כבר לפתור.
בעצם החיים הם תהליך אחד גדול, בכל מיני רבדים והיבטים. כל תהליך נושא שלבים ולכל שלב חלקים וחלקיקים, בעוד שאנחנו רוצות כבר להגיע. בעיקר רוצות לסדר את המשהו הזה שמפריע, להעיף אותו מאיתנו. משתוקקות להגיע למנוחה ולנחלה.
תוך כדי התהליך ישנם שלבים בהם אנחנו נאלצות להמתין בסבלנות. המתנה וסבלנות עוד שתי מילים מרגיזות, שמקפלות בתוכן הגדרה של זמן, לפעמים הרבה מאוד זמן, והן חלק בלתי נפרד מהתהליך.
פתאום אני קולטת את כל הכעס שיש בי על כל התהליכים באשר הם. למה הכל חייב להיות כל כך קשה ומסובך? למה אי אפשר ללחוץ על כפתור ולסדר מה שצריך או לפתור את כל הקשיים בהינף אחד של מטה קסמים.
אני מבינה שהכעס נובע מכך שמתווכחת עם המציאות כמו ילדה שרוקעת ברגליה ומתעקשת על פיתרון כאן ועכשו. לא מקבלת את המורכבות של החיים. מתנגדת. נאבקת. למה זה כך ולא כמו שהייתי רוצה, אחרת.
הבסיס של כל תהליך הוא חוקיות הצמיחה. כל המערכות בטבע מותאמות להתפתחות ולצמיחה.
החקלאי זורע, מדשן, עודר, משקה, מנכש וממתין. הוא נותן תנאים להתפתחות וממתין. הוא לא בודק כל רגע מה קורה. הוא לא מפריע. לא דוחק בשתיל לצמוח.
כמוהו, כל אחת מאיתנו מתפתחת לאורך המסע שהיא עוברת. דרך הטעויות שהיא עושה, דרך ההצלחות שהיא משיגה, דרך ההיזון החוזר שהיא מקבלת מהסביבה שלה במעגלים הקרובים והרחוקים.
נראה שהכל חייב לעבור דרך “יגעת ומצאת תאמין”. אנחנו מבשילים לתשובות שביקשנו ב”דם יזע ודמעות”. במובן הזה אין קיצורי דרך. זאת “עבודת רגליים”, דרך שצריך לעשות. תובנות שמתקבלות, מיושמות ונטמעות במערכת האישית. לפעמים יש עיכובים בדרך, לפעמים גם נופלים וצריך להתרומם מחדש ולהמשיך. זו רקמה עדינה של דיוק ועוד דיוק, בהדרגתיות, תוך כדי תנועה ורק התוצאה משכנעת לעבור לשלב הבא בתהליך.
האם אפשר לדלג על שלבים בתהליך?
אנשים מבקשים “טיפים” בכל מיני תחומים, פונים לייעוץ כדי לזרז את ההתקדמות שלהם.
הורים מבקשים מהילדים שלהם שיקשיבו להם וילמדו מניסיון החיים שלהם, על מנת שייחסך מהם כאב וזמן מבוזבז.
האם ילד פנוי לקלוט ובאמת להבין, בנקודת הזמן שבה הוא נמצא, תובנות שנרכשו על ידי אדם אחר, בנקודת זמן אחרת?
אי אפשר להתעלם מהעובדה שכל אדם מורכב ממבנה אישיות אחר, מדפוסים ושריטות שנטבעו בו במהלך ילדותו. לכל אחד יש סט יכולות וכשרונות, ערכים משלו, רמת מוטיבציה מסוימת, כל אלה יכתיבו אופן פעולה ייחודי במציאות החיים ותוצאות בהתאם.
לאורך שלבי החיים השונים אנחנו גם משתנים כל הזמן. לומדים את עצמנו. מה חשוב לנו, מה מעצבן אותנו, מה נכון לנו, מה מתאים לנו עכשו, מה התאים פעם ושירת אותנו בנאמנות והיום כבר לא.
אנחנו רוכשים כלים חדשים ותפיסת העולם שלנו משתנה ואנחנו רואים את הדברים מנקודת מבט אחרת. אנחנו מגלים את עצמנו כל פעם מחדש. מחפשים את האיזון בין הסכמה ליש ובין הרצון לתקן את מה שחסר.
עצם הקבלה של המקום העכשווי, הסכמת הלב לחלקיות הזאת שבה אנחנו מתקיימים, יכולה להניע את תנועת ההתפתחות. אם תהיה התנגדות למקום האישי, לא תהיה התפתחות אלא חסימה.
באחד החלקים היפים שלמדתי בימימה, היא אומרת: “הקושי הוא כשישנו ערבוב בין מה שנראה ברור כמתקדם לבין מה שעוד לא מתקדם ממש. ובעבור החלק שאינו זורם חושבים שהכל לא נמצא בזרימה. עוצרים כל החלק כולו של המבנה בעבור חלק חוסם”. כלומר, אי אפשר לתת לחלק שאנחנו לא מרוצות מההתקדמות בו להאפיל ולהשתלט על כל מה שבנינו ועל כל מה שהשגנו.
כשאני נאחזת במה שלא עובד, מרוב הרצון לתקן, אני עסוקה רק במה שחסר כל הזמן, בבחינת אם רק הייתי יכולה לעשות כך וכך הכל היה מושלם, זה מכביד עלי כי אני שופטת את עצמי ומקשה על עצמי. הרבה אנרגיה מוסטת לחיסרון ונוצר פה ערבוב שממש עוצר את ההתקדמות שלי.
בעוד שכל מה שנדרש זה לעשות סדר. לשים לב למה שנבנה וטוב בחייך לבין המיותר. תראי מה את כן מבינה, מה את כן יכולה לעשות, תרפי את האחיזה במה שלא יכולה ותתקדמי צעד צעד. כל צעד ילמד אותך על הצעד הבא המדויק לך.
כמו החקלאי, את נותנת את התנאים להתפתחות שלך, בקצב הטבעי שלך, בלי דרישה ובלי ציפיה. עסוקה בלהשביח את הטוב שבך מתוך קבלה עצמית אמיתית, ברכות, בסבלנות ומתוך רגש חם כלפי קיומך. פורמת בכל יום עוד חוט מהסבך שעדיין מקשה עלייך להתקדם. בונה את הרצון להיטיב עם עצמך וממתינה לעצמך באהבה.
אני כל כך מבינה את כאבם של אלה שמשתוקקים כבר להגיע ליעד שלהם. אולי בעוד כמה שנים ימצאו איזה פטנט, מכשיר כזה שאפשר להתחבר אליו והוא משפיע ישירות על המוח ויכול לעשות כיול של כל המערכות ולחולל תיקון מיידי ואז לא תהיה עוד שום משמעות למילה תהליך והיא תיעלם מהשפה כמו המילה אפרכסת שכבר אינה בשימוש.
תודה שקראת עד פה. אשמח לשמוע מה את מרגישה לגבי המילה תהליך, אם יש לך רעיון כלשהו לקיצור תהליכים אבל גם אם לא, כל התייחסות תתקבל בברכה.
מאד אהבתי את הפוסט, אסנת. כתוב מצויין ושם את הדגש על מילים מדוייקות שמאד הזדהיתי איתן – תהליך, סבלנות, זמן. והכי אהבתי את המשפט – “הסכמת הלב לחלקיות הזאת שבה אנחנו מתקיימים”. יפיפה! כיתבי לנו עוד פוסטים…
צפי, שמחתי מאוד לקרוא את התגובה שלך. המשפט שאהבת הוא באמת אחד המשפטים שמגלם רגש כלפי הקיום האישי באופן מהותי ועמוק וקבלה אמיתית של החיים על מורכבותם. תודה יקירה