לא עצמתי עין כל הלילה. משהו ממש הטריד את מנוחתי. אולי קצת נמנמתי פה ושם אבל לפי השעון שליד המיטה קמתי כמעט כל שעה, כך שאי אפשר להגיד שישנתי טוב. הסיטואציה המלחיצה שוב ושוב טרטרה במוחי ולא הצלחתי לגרש אותה. בכל פעם שהתעוררתי עשיתי נשימות עמוקות, ספרתי מלא כבשים וניסיתי לחשוב מחשבות טובות, אבל עוצמת הטרדות היתה כזאת שכלום לא עזר.
בלילה, באופן מיוחד, כל השדים קופצים פתאום מהמחבוא שלהם וחוגגים על חשבוני, לעומת שעות היום שיש בהן יותר הסחות דעת. אבל בלילה שקט וחשוך והזמן לא זז.
כשהלב כבד יש כזאת תחושה שזהו זה, תמיד אני ארגיש ככה ואף פעם זה לא יעבור ואיך אעביר את הימים הבאים?
גם בן הזוג התהפך במיטתו. אצלו זה מסמך שצריך להגיש בעבודה, שלא תלוי רק בו אלא בעוד גורמים והוא כבר רואה בראש את המלחמות שיצטרך לנהל מחר כדי להשיג את החומרים הדרושים לסיום המסמך.
הוא מצידו מנסה להגיד לי מילים מעודדות ואני מנסה להגיד לו משהו מחזק. זה קצת מנחם, אבל עם כל הרצון הטוב, כל אחד בסוף שרוי בתוך המיצר הפרטי שלו. מתקשה לראות את האור בתוך האפלה.
ירידה כזאת של הנפש היא כמובן לא “פריבילגיה” ששמורה רק ללילות כי יש גם את הימים האלה שמצב הרוח לא מצליח להתרומם. הסיבות הן רבות. זה יכול להיות משהו ספציפי כמו תור לרופא, ענין כלשהו שמדאיג, בעבודה, עם החמות, עם הילד. לפעמים אפילו סתם עייפות או רעב יכולים להכניס למצבים כאלה, שבהם כל מה שנראה מתאים לעשות, זה להזדחל מתחת לפוך ולנסות להתמלא בחום החיצוני של השמיכה, עד יעבור זעם ואפשר יהיה להגיח מהמחילה.
לעיתים דווקא הניסיון להתמודד עם הבאסה דרך הסחת דעת בפייסבוק למשל יכולה להתברר כרעיון לא ממש מוצלח, כי פתאום אני רואה את זאת, שמעבירה ב-live הדרכה מופלאה לבנות הקהילה שלה ואת זאת, שרק כפות רגליה עם ציפורניה משוחות בלק אדום מציצות על רקע חוף קסום בתאילנד או זאת, האמא המשקיענית, שנסעה לחגוג יום הולדת לבתה בסדנאות שוות ומעניינות ועוד ועוד פרצופים מחייכים ונהנים, מה שכאמור לא מקל במיוחד, שלא לומר, מכביד יותר.
זה הרגע לעצור שניה ולחשוב מה אני בכל זאת יכולה לעשות כדי להיטיב עם עצמי?
אני מצאתי שעשיה של פעולות שמקדמות שחרור מהמצב, גם אם הן קטנות ולכאורה לא משמעותיות, יש בהן כדי להקל, כשהטרדות והמועקות אוחזות בנו בגרון, בלב, בכתפיים, ובעורף ומאיימות להשתלט.
ניסיתי לאפיין כמה קטגוריות שעוזרות לי:
לכתוב פשוט לכתוב מילה במילה את כל מה שאני מרגישה. את כל הכאב, כל האכזבה מהסיטואציה ומעצמי, כל מה שהייתי רוצה להיות ולעשות ולא מסתייע כרגע. בלי לבטל שום מחשבה, בלי לנסות לייפות ולמצוא חן בעיני מישהו ובלי שיפוטיות. הנייר סובל הכל ותמיד אפשר לזרוק אותו לפח אחרי הכתיבה אם לא רוצים להשאיר עדויות בשטח.
יש משהו תרפויטי בלהניח את כל הדברים שרובצים עלינו ככה בישרות לב מולנו על הכתב.
המאבק הפנימי הזה שרוחש לו, הם אותם חלקים של העומס, כמו מתח, כעס, היסוס, ספק, שמתרוצצים במערכת ודורשים שניתן להם תשומת לב. כשלא נותנים להם מקום ונאבקים בהם, הם פשוט מתפזרים במערכת ומשאירים אחריהם עיי חורבות. תני דעתך למה שאת לא מרוצה, למה שמפריע לך, פשוט תני לזה מקום באמצעות קשב נקי לעצמך ורישום בכתב. הרישום בעצם יוצר תיחום של כל מה שמכביד ואפשרות להפריד זאת מאיתנו, כדי שהמערכת האישית תוכל לשקוט ולנוח.
תוך כדי הכתיבה, מתוך הפשטות הזאת של הקבלה העצמית, יכולות להגיע תשובות. פתאום נקלט קצה חוט של פתרון שלא חשבנו עליו או לפחות, עצם הפריקה, כמו מול חבר טוב או יועץ קשוב, מביאה הקלה לנפש הדאובה.
לשמוע מוסיקה טובה. בעלי סיפר לי שהשבוע הוא נסע עם הבן הקטן באוטו והתנגן שיר שהוא אוהב. הוא ביקש מאבא להגביר ואמר לו: “למדתי את זה מאמא שכל פעם כשיש שיר שהיא אוהבת, היא מגבירה את הווליום ושרה בקול”. מצחיק מה שהילדים שלנו קולטים מאיתנו. בענין הזה אני שמחה שזה מה שהוא קלט, כי באמת, עבורי, למוסיקה יש כוח גדול לחבר לרגע הזה, למלא באנרגיה טובה ולהקפיץ את מצב הרוח, עד כדי תחושה של חירות עמוקה ושמחה מתפרצת שמאפשרת הודיה על עצם הקיום. אפשר להכין מבעוד מועד פלייליסט למצבים שכאלה או סתם לפתוח את הרדיו בבית או באוטו.
שיר שהוא טוב באמת ונוגע במקומות עמוקים, יכול אפילו להביא לשחרור של דמעות טובות ומנקות, שלפעמים עוזרות יותר מהכל.
פעילות גופנית פשוטה מכל סוג שהוא שתיתן תחושה של סיפוק מיידי וקרקוע. לרקוד (עם מוסיקה או בלי, מה שמרגיש נכון באותו הרגע), לטאטא את הבית, לשטוף חדר אחד, לקפל כביסה (נכנס לקטגוריה? יש פה הרי עבודת ידיים אדירה, לא?).
לצאת לטבע לריצה או הליכה. אני כמובן מההולכות ולא מהרצות. ללכת ולהתבונן ביופי האינסופי שנפרש בפנינו, ממתין שנושיט את היד ונהיה נוכחות ברגע הזה. במיוחד עכשו אחרי הגשם עם השדות הירוקים היפים והעצים בפריחתם המרהיבה. בכל עיר אפשר למצוא פינות חמד להלך בהן. חברתי החכמה, הבלוגרית רבקה קופלר כתבה אודות הליכה בעיר מזווית אחרת. אפשר גם ללכת בחוף הים ולתת לגלים לשטוף בדמיון את כל מה שמעיק.
לצאת מהבדידות של כותלי הבית. כשמצב הרוח לא משהו, יש נטיה טבעית להתבודד ולהסתגר ובכלל להתרחק מהסביבה הקרובה. כדי לעצור את ההזנה של המעגל הסגור הזה, כדאי בהפוך על הפוך, ליזום יציאה החוצה. אפשר לקבוע מפגש עם חברה טובה לקפה ומאפה או ארוחת בוקר טובה לשם אוורור רגשות. רצוי עם חברה שיש לה חוש הומור בריא, שאיתה אפשר להשתעשע ולצחוק ביחד.
אפשר גם לעשות פעילות גופנית ביחד עם מישהו. יש כאלה שסיבוב שופינג קצר (או ארוך..) יכול לחולל פלאים במצב הרוח.
יצירה – מעבר לכתיבה שגם היא בעיני יצירה בפני עצמה, אפשר למשל לעסוק במלאכת רקמה אהובה, סריגה, לשרבט, לצייר. אני זוכרת כשהילדים היו קטנים, היינו יושבים ביחד לצבוע בטושים, ציורים, שהורדנו מהאינטרנט. מעבר לחוויה המשותפת והמחבקת ולזמן האיכות, יש בפעילות הזאת גם משהו טוב לנשמה, כי לא חושבים יותר מידי, מתרכזים בעשיה עצמה ואין צורך להרשים אף אחד. כנראה שלא סתם יש ענף שלם של ריפוי בעיסוק.
לעשות משהו טוב עבור מישהו אחר ואני לא מתכוונת לעשיה יוצאת דופן. מספיק לעזור לשכנה, לשלוח וואטס אפ מעודד ומוקיר לוועד הכיתה על פעילות שיזמו, להגיב בלייק לפוסט שחברה מעלה בפייסבוק ולכתוב תגובה מהלב שתשמח אותה. כל נתינה, גם אם קטנה וחלקית היא מבורכת.
ואם כל זה לא עזר ולא בא לנו לעשות שום דבר, נזכור רק שהעומס ממסך ויוצר את האשליה המשכנעת שהוא פה כדי להישאר, וככה זה באמת מרגיש באותו רגע, אבל אנחנו כבר מבינים שימים ולילות כאלה יש לכולנו. העובדה שכולם חשים זאת, גם המחייכים מהפייסבוק, יש בה נחמה מסוימת בכך שאף אחד לא עובר משהו שלא עברו אותו לפניו. זה נכון שמשך הבאסה (שעה, יום, ימים) והעוצמה שלה (מציפה מאוד, נסבלת) משתנים אצלנו ומאחד לשני, אבל כולנו עברנו כבר כמה דברים בחיים כדי להבין שבסוף גם המערבולת המקומית הזאת תשקוט לאט לאט ותחלוף.
לעיתים כשמגיע הבוקר, אנחנו אפילו לא ממש מבינים איזו דרמה עשינו בלילה, כי הנה שוב זרחה השמש. אפשר לקום מחדש ולהתחיל מבראשית ויש לנו יכולת להתגבר, אפילו יותר ממה שחשבנו.
הרגעים האלה אחרי שהדד ליין עובר, התור לרופא מסתיים, הילד מבריא ועוד מצבים שבהם הקושי מתפוגג לו, פתאום חשים הקלה כזאת גדולה ושוב החיים נראים יפים וראויים לחיותם.
אז אם בעשיה עסקינן, גם אני צריכה להתחיל את היום. צעדים קטנים, כך אומרים המומחים.
קמה מהמיטה, עושה מקלחת חמה וטובה שמנקה את הגוף מבחוץ וגם משהו ממה שכלוא בפנים. מתארגנת. ניגשת למטבח ושמה מדיח. מארגנת קצת את המהומה בסלון כדי שלא אחטוף שוק כשאחזור הביתה. הסדר הראשוני מעודד אותי ומתחיל להקרין על התחושה הפנימית. אני ממשיכה לכביסה. אוספת את הבגדים מארגז הכביסה וגם את אלה שעל הרצפה שהמתבגר השאיר זרוקים (למרות שביקשתי לא מעט פעמים שירים כשהוא מסיים להתקלח…) אבל על זה אפשר לקרוא בפוסט שכתבתי על גיל ההתבגרות.
אני לוקחת נשימה עמוקה של אויר ויוצאת לדרך. אולי אעצור לאיזה קפה וסנדביץ’ טוב לכמה דקות של רגיעה והנאה לעצמי. נראה. הכל פתוח. העיקר שאני מרגישה כבר קצת יותר טוב.
אנחנו עדיין בחודש שבט עם כל היופי של הטבע המתעורר וממתין שרק נפתח את העיניים להתבונן, להקשיב ולהתחבר מחדש. אסיים בברכת החודש שיהיו בשורות טובות לכולם!!!
תודה על הפוסט אסנת. בא לי ממש בזמן.
תודה על תגובתך ואני מקווה שגם הצלחת למצוא בפוסט תועלת והוא גרם לך להרגיש אפילו קצת יותר טוב. חיבוק
שמרתי את הפוסט לקריאה נינוחה, ושמחה שיכולתי להתעמק.
היטבת לתאר רגעים שעוברים גם עליי. בעצם על כולנו, והפייסבוק הזה באמת לא תמיד עוזר, אני בטוחה שעוד יגלו בשנים הבאות כמה שהוא תורם להרגשה של דיכאון, ריקנות ועוד (למרות שיש בו גם צדדים טובים, אז כנראה שבכל דבר צריך מינון, אבל מה שבטוח כשמדוכדכים, עדיף להתרחק ממנו)
אני לוקחת מהפוסט הזה את התזכורת שפעילות גופנית מאוד משפרת לי את מצב הרוח. אז תודה.
וגם- כתבת פשוטת נפלא!!
תודה רבה ליען. אני ממש שמחה שהתחברת. באמת עיקר הדגש כאן הוא על עושה, וטוב שמצאת לך את מה שעובד עבורך. פעילות גופנית היא מעולה, כי היא מאפשרת להניח את הטרדות והמועקות ולתת לנפש להתנקות מעצם התנועה. אני הלכתי היום בצהריים בחוף הים בהרצליה וחזרתי עם יותר אנרגיה וסיפוק מההליכה עצמה וגם מזה שטרחתי עבור עצמי.
אסנת
כתבת ככ מדויק. אני חושבת שכולנו מרגישות כך בנקודת זמן כזו או אחרת. אהבתי מ א ד את ההצעות שלך לצאת מהמצב הזה. אני חייבת חהגיד שהרבה מהם אני מיישמת באופן לא מודע. פוסט חשוב מאד. במיוחד בעידן הפייסבוק.
תודה ששיתפת אותנו.
שירי יקירה, ממש שימחת אותי עם התגובה שלך. תודה לך. אני חושבת שזה מעולה שאת קשובה ומחוברת לעצמך וכך מרגישה באופן טבעי מה עושה לך טוב ואז פועלת על מנת ליישם את הצורך שעולה מתוך המבנה הפנימי הטוב שבך.