היא הגיעה אלי מתוך הסערה של הגשם שירד בחוץ בעוצמה רבה.
ענת פתחה ואמרה: “אני מסתובבת בהרגשה שכל מה שאני עושה לא פוגע. זה פשוט לא זה. קוראת על כל הנשים האלה שהן גדולות מהחיים, נשים רבות פעלים שנעות מעשיה לעשיה עם להט ואנרגיה, מגדלות ארבעה וחמישה ילדים, בעלות עסק, תוך כדי שולחות תמונות של טיולים שלהן לבד בחו”ל או עם המשפחה ומנצחות על הכל ביד רמה בעוד שאני מרגישה כל כך תקועה, מסתובבת בעצם בלי מטרה, לא יודעת מה הכיוון שלי, מה עלי לעשות, מה התרומה שלי לעולם.
כולם מדברים על למצוא את הייעוד שלהם ולי אין שום מושג. כבר לא בטוחה שבכלל יש דבר כזה, יעוד. ואני באמת מנסה. מחפשת הזדמנויות בפייסבוק, הולכת לכנסים וסדנאות וכלום. משהו שם עיוור בי לגמרי ואני לא מצליחה לקלוט כלום. את יודעת בכמה כנסים כאלה כבר הייתי השנה? וכל דבר כזה עולה כסף. תביני, אני בעיקר מוציאה ולא מכניסה כלום”.
היא המשיכה: “מחפשת מחפשת ומעלה עשן וזה מתסכל. את יכולה להבין כמה שנים של חיפוש…שנים..ולא מוצאת שום קצה חוט. אני כל כך משתדלת להיות בסדר. לעשות את הדבר הנכון.
יש את אלה שאומרים: תעשי רק מה שאת אוהבת. ומה אם אני לא יודעת מה אני אוהבת? או איך זה בכלל יכול להתחבר למשהו מעשי?
ואז באים כל אלה שאומרים: תתמקדי ב”מה” שהיית רוצה להרגיש, לא ב”איך” שהדברים יקרו.
ה”מה” וה”איך” הכל מתערבב לי.
את יודעת שבתיכון הייתי תלמידה מצטיינת וחשבתי שבאמת יצא ממני משהו והנה בסוף לא יצא ממני כלום. איזו אכזבה. כמו לא מצליחה להשתחרר מהחותם הזה, של הקשיים שחוויתי בעשרים השנה האחרונות, שכאילו דבק בי ולא מאפשר לי להשתנות ולשום דבר טוב להגיע.
אני מסתובבת עם כזאת מועקה”. היא מסמנת כדור דמיוני גדול בין שתי ידיה.
המילה הזאת מועקה ישר מעלה בי את השיר של להקת אבטיפוס “אני לא מספיק טובה”.
אני רואה אותה נסגרת בתוך עצמה, כלואה בתוך מחשבותיה. מתחשק לי לשלוח אליה חיבוק חזק שיעטוף אותה, שיעביר לה את המסר שאני מבינה לליבה. זה תסכול כל כך עצום להרגיש שאת מנסה ועושה ויורה לכל מיני כיוונים ושום דבר לא תופס. וכן, באמת, כמאמר השיר, “זה כואב ומפריע לתנועה”, ה”לא מספיק טובה” הזה. זאת אמירה פנימית שתוקעת את מרבית האנשים ומפה הדרך להסתובב בעולם בחוסר שביעות רצון וחשק יחד עם חבריהם ביקורת עצמית, הלקאה עצמית, רגשי אשמה על כל נגזרותיהם, היא סלולה.
נראה כאילו כולנו גדלנו על איזה אימאג’ של איך אמורים לחיות. אנחנו מוצפים בכל מיני מסרים וציפיות מהסביבה דרך המדיות השונות, שאף אחד מאיתנו לא חסין בפניהם, לגבי איך אנחנו אמורים להיות, להיראות, באיזה ערכים עלינו להאמין. אנחנו מנסים להתאים את עצמנו למודל הזה כדי להשתלב, להשתייך ולזכות באישור מהזולת.
כאשר פאזל החיים לא מתיישב בדיוק כמו שחלמנו/ רצינו/ תכננו או אם נראה שמישהו אחר משיג יותר מאיתנו, מפלצת ה”לא מספיק טובה” מעלה את ראשה. כי כשהחיים קורים, והם קורים לכולנו, יש קשיים ותלאות, שחלקם לא תלויים בנו בכלל בעוד שלחלקם “תרמנו”. ואז מרגישים שמשהו פה השתבש. רגע, סליחה, זאת לא בדיוק התוכנית שנרשמתי אליה. ואז עולות תחושות של החמצה וחרטה ובעיקר תחושה של חוסר נוכחות בכאן ובעכשו, כאילו חיים ליד החיים ולא בתוכם.
במהלך השיחות שלנו ענת שיתפה בכל אותן תמונות כואבות שעולות בה מתוך הנפש. כמה כעס עצמי הצטבר שם במערכת בגלל שלא עמדה בציפיות של עצמה. וכמה אכזבה, בעיקר מעצמה, ומהחלומות שהיו ולא קרו.
נראה שהחותם הזה שענת דיברה עליו, הביס אותה. היא איבדה את האמון בעצמה, בכך שמשהו טוב עוד אפשרי עבורה, ביכולת שלה להשתנות, ליצור לבלוב והתחדשות בחיים שלה.
נפש שהיתה אחוזה שנים בכבלי העומס, נוצר בה, במבנה שלה, הזיכרון של אותו מקום לא טוב. התמונות האלה, שהיא שבה אליהן כל פעם במחשבתה, מתחזקות את אותו מקום חלש והוא ממשיך להתקיים כל הזמן על אש קטנה, רק מחכה שהיא תזרוק לו כמה זרדים ותלבה את האש.
היא נמצאת במין מעגלים מחשבתיים סגורים שהיא מזינה שוב ושוב. יש כמו משיכה של הנפש לאותו חור שחור. זה ממש חור שחור, כי הוא בולע ובולע בלי תחתית או קיבולת מסויימת.
לעיתים היא מוצאת באותו חותם את הצידוק להיסוס ולעיכובים שנגרמים כתוצאה מזה.
בשיחה איתה השתקפה לי שיפוטיות ודחיה עצמית ובעיקר קושי לקבל את עצמה כפי שהיא.
הדרך להתמודד עם קושי היא לזהות אותו, לקבל אותו ובמקומות שיש לנו חלק להבין מה חלקנו. רק כך נוכל לנטרל את חומר הבעירה הזה.
כמה קשה לאדם לחשוב טוב על עצמו. אנחנו יכולות לראות אחרות ולהגיד כמה הן מדהימות ויכול להיות שהן באמת כאלה, אבל על עצמנו לא נראה זאת. הקלות הזאת שבה אנחנו מחמירות עם עצמנו, מעציבה אותי כל פעם מחדש. היא כל כך מוכרת לי מההתנהלות שלי עם עצמי, מין קפדנות יתר שכזו. והמילים האיומות שבהן אנחנו משתמשות כלפי עצמנו. “איזו סתומה אני”, “מה חשבתי לעצמי”, מילים קשות ומורידות שלא היינו מעיזות לומר לאף אחד אחר.
כאילו שאם “ניתן לעצמנו בראש”, משהו בנו יבין סוף סוף וירגיש רצון ודרבון לנוע קדימה.
“ממש”.. כמו שהילדים אומרים ומסמנים את המרכאות עם האצבעות.
“ענת, בתור התחלה, תסכימי לראות את ההשתדלות שאת עושה”, אמרתי לה. “יש בטוח מלא דברים טובים שכן השגת בחייך ושאת עושה יום-יום. מנווטת בין דרישות החיים השונות: הבית, הבעל, הילדים, העבודה, האמא, החמות. עושה כמיטב יכולתך. תראי כמה מאמץ את משקיעה בלהיות בסדר. עושה מה שאת יכולה. הרי אם יכולת לעשות יותר וודאי היית עושה”.
אם אנחנו לא נראה בעבורנו, לא נעצור ונחבק את המאמצים שלנו עד כה, אז מי יעשה זאת בשבילנו?
“תעמיקי את הקשר עם עצמך ועשי זאת ברכות ובעדינות, תנהגי בך בכבוד ובחמלה, בחיבה ובהומור. תחוסי על עצמך קצת יותר”.
זאת מודעות שצריך לפתח אותה בתוכנו, ממש להתפנות לכך ולתרגל התבוננות על עצמנו בעין טובה, אוזן שומעת ומקשיבה לקול הפנימי, פה רך, קודם כל כלפי עצמנו.
באשר להשוואות מול אחרים, הן ממש לא עושות לנו טוב, במיוחד כשהנטיה היא להשוות לכאלה שנתפסים כיותר טובים מאיתנו. השוואות מכלות כל חלקה טובה בביטחון העצמי שעוד יש בנו ויוצרות עיכוב של שנים. תמיד יהיו כאלה שטובים מאיתנו, מצליחים מאיתנו אולי אפילו נהנים יותר מאיתנו. הכל יחסי ומשתנה כל הזמן. יש את אותם ברי מזל שמרגישים ראויים ומסתובבים בעולם עם תחושה של ערך עצמי, אבל רובנו צריכים לטרוח ולצבור את הביטחון והוודאות דרך עשיה והשתדלות. תוך כדי, עדיף להתמקד בלהשתפר ביחס לעצמנו ולהתייחס יותר למה שאנחנו מרגישים ורוצים ופחות, אם בכלל, למה שאנשים חושבים עלינו.
אומרים ש”משנה מקום משנה מזל”. אנשים יוצרים בחייהם שינוי פיזי כמו מעבר דירה, רילוקשיין, משיגים עוד ועוד דברים, על מנת להשיג התחדשות ושינוי.
אני רוצה להציע שינוי של המקום הפנימי התפיסתי דווקא. ניתן ליצור את ההתחדשות בתוך החיים הרגילים השגרתיים. לחבב את הרגעים הרגילים של ארוחה משפחתית, הכנת שיעורים עם הילדים, חופשות משפחתיות פה ושם. לא חייבים משהו יוצא מגדר הרגיל כדי להיות מסופקים.
אני רואה אותה וחושבת עלי ועל הדרך שאני עדיין צועדת בה, באמצעות לימודי ימימה, שהשפיעו עלי רבות.
“תאמיני שאת מספיק טובה”, אני אומרת לה וגם לעצמי. “ככה בדיוק כפי שאת”.
“כל מה שעברת הוא חלק מהמסע שלך לגילוי הקול הייחודי שלך ונכון שהדרך לא קלה ויש בה עליות וירידות. תסכימי להניח מאחורייך את המשקולת הזאת של כל מה שלא עבד, לא הסתדר כרצונך, את אותן טעויות שאת חושבת שעשית בבחירות השונות לאורך חייך. ההסכמה צריכה להיות גם במחשבה וגם בלב.
תסתכלי קדימה, תאהבי את עצמך ותהני מהחיים, ככה כמו שהם. עכשו”.
אני באמת מאמינה שיש לנו אפשרות לשחרר את אותם דברים שישבו עלינו, הצרו את המחשבה והצרו את ההתקדמות בחיים. זה לא קורה ברגע אחד. זה תהליך של שינוי פנימי תפיסתי.
אני רואה את הרצון הטוב שלה למצוא דרך לעצמה ואיך היא נלחמת, בחירוף נפש כמעט, כדי להיטיב עם עצמה. מלחמת אור בחושך. אני מאמינה בה וגאה בה. מאוד. מאמינה שהיא תצליח.
תודה שקראתם עד פה. אשמח מאוד לשמוע על התחושות שעולות בכם עם קריאת הפוסט.
עברתי את החורים השחורים האלה. אפשר להתחדש וללבלב. כתבת מאוד יפה, מעמיק ומדויק.
תודה זיוה על תגובתך. שימחת אותי מאוד. זה נכון שדווקא מי שמכיר ועבר חורים שחורים כאלה יכול באמת להבין ולהיות הרבה יותר נגיש לקושי של אחר וגם להוות עבורו מודל של תקוה לגבי מה שעוד אפשרי עבורנו.
מאד נהנתי לקרוא את השיחה ביניכן על סוגיה שמי לא מוצאת את עצמה בה. אהבתי את צורת הכתיבה, שאת גם עונה לה וגם מדברת מהצד ומפרשת ומבהירה את הסיטואציה. שמעתי על שיטת ימימה לאחרונה מכיוונים אחרים והיא מאד מדברת אלי. מסקרן, מחכה לפוסט הבא
דלית יקרה, תודה רבה לך. אני כל כך שמחה לשמוע שאהבת את הפוסט ואת המבניות שלו. מוזמנת לקרוא גם את שאר הפוסטים באתר כי בעצם בכולם אני משתדלת לשזור, במידה זו או אחרת, התייחסות וכלים מרוח הלימוד של ימימה.
“כמה קשה לאדם לחשוב טוב על עצמו.”
כמה שזה נכון, וכמה אהדה וחמלה החדרת בכל משפט בפוסט המחבק הזה.
יש כאן שיעור חשוב שמהדהד משהו אצל כל אחת ואחד מאתנו, אצל מי יותר ואצל מי פחות.
תודה על פוסט מעולה. אני שמחה ששמרתי אותו פתוח על המסך שלי עד שהצלחתי להגיע אליו
תודה רבה חן יקירה, ריגשת אותי מאוד בתגובתך מחממת הלב. זאת באמת משוכה לא פשוטה להסתכל על עצמנו בעין טובה ולהכיר בטוב שקיים בנו. ממש נדרשת מלאכה יומיומית, מודעות והשתדלות, שכאמור לא באה לנו באופן טבעי. תודה רבה לך