הסבלים הניחו את הפסנתר השחור בחדר העבודה בביתה והיא נזכרה איך שלושים שנה קודם הגיע אותו פסנתר לבית הוריה. “גברת, אנחנו סיימנו פה”, קטע קולו של האחראי את שטף הזיכרונות שהציפו אותה. בשביל מה הייתי צריכה את זה עכשיו היא שאלה את עצמה. ההורים שלה עברו דירה לאזור המרכז כדי להתקרב קצת לבנות ורק שאלו אם תרצה במקרה שהפסנתר יעבור לביתה “בשביל הילדים, את יודעת, ואולי גם את תרצי לנגן קצת…את בכלל עוד זוכרת משהו מכל הנגינה הזאת? את חוברות התווים גם שמרנו באיזשהו מקום במחסן, אבל נצטרך קצת זמן כדי לחפש אותן בכל הבלגן שנשאר”.
בהתחלה סירבה לקבל אותו לביתה. הפסנתר ליווה אותה בכל שנות ילדותה כמו גם בכל מיני רגעים כואבים. שיישאר שם חשבה לעצמה. היום אני במקום יותר טוב ולא הייתי רוצה לחזור אחורה.
אבל לבסוף שינתה את דעתה בעקבות עצתה של אחת החברות שאמרה שזאת הזדמנות נפלאה לסגור מעגל.
היא נזכרת בחיוך ואפילו במעט גאווה איך אמא שלה תמיד טורחת לציין ש:” אבא שלך היה צריך למכור את האוטו, את הסוסיתא שלנו כדי לקנות לך את הפסנתר הזה”. אמא גם היתה זאת שנאלצה לשמוע את “הדפיקות האלה בראש כל היום. אוי זה היה משהו. עכשיו שאת תשמעי את זה קצת מהילדים שלך”.
כך היא קראה לתרגולי הנגינה שלי…
הייתי אז בת עשר כמעט וביקשתי שיקנו לי פסנתר כדי שאוכל להתאמן בבית. היה זה כמה חודשים אחרי שהתחלתי ללמוד לנגן פעמיים בשבוע בקונסרבטוריון בישוב בו גרנו.
בת למשפחה בורגנית רגילה שאף פעם לא באמת הבינה מהם האמצעים הכלכליים שיש למשפחתה.
מצד אחד היד המהודקת על הארנק שסופרת כל גרוש שיוצא ומאידך, לעיתים היד פשוט משתחררת.
כך היה גם בפעם הזאת כשאבא הסכים לרכוש לי את הפסנתר, שהרי לא מדובר בסתם שמלה או נעליים. זה העתיד של הילדה ובזה לא חוסכים.
היום ממרחק של שנים הגאווה מהולה גם בהרגשת אשמה מסוימת. איזה כובד זה לילדה, תרתי משמע, להרגיש שבגללה מכרו את האוטו של המשפחה. ובסוף לא יצא מזה כלום.
טוב כך זה היה בבית שלי, באמת השתדלו לתת לנו כל מה שרצינו. כשהיינו קטנות וביקשנו משהו שעולה לא מעט כסף אבל באופן יחסי נראה מספיק חשוב לחינוך שלנו, אבא תמיד היה אומר: “אני מוכן למכור את הגופייה האחרונה שלי כדי שאתם תקבלו מה שאתם צריכים (כלומר, כל מה שלא היה לו כשהיה קטן..).
הסבלים יצאו מהבית והיא ניגשה בהיסוס לפסנתר שלה, הרימה את המכסה ונגעה בכמה קלידים. קול מוזר ועמום בקע מתוכו. טוב, עכשיו צריך יהיה להזמין מכוון פסנתרים, היא חשבה.
היא צנחה אל הכסא ונזכרה בקונצרט הראשון שלה, במעמד ההוא, שכנראה לעולם כבר לא תשכח, לראשונה מול קהל. הכל עדיין כל-כך טרי בראשה כמו היה זה רק אתמול.
היא ישבה לה בקהל, ילדה צנומה עם שיער חום מדורג עד לכתפיה, תווי פניה עדינות ויפות, עיניה חומות שקדיות בשמלה לבנה חגיגית שאמא תפרה לה, גרביים לבנות וסנדלים. היה זה כמה שבועות אחרי שהפסנתר החדש הגיע לבית הוריה.
לכאורה יושבת לה בשלווה אבל תנועות עיניה המהירות שסוקרות את האולם ההולך ומתמלא, נשימותיה הכבדות ואצבעותיה האוחזות זו בזו בחוזק הסגירו את המתח שחשה. טוב זו לה פעם ראשונה מול קהל. שנים עוד יאמרו לה אחר-כך שהחזות שלה כל-כך מטעה. כלפי חוץ היא נראית שלווה, רגועה, מקרינה חוזק ובטחון עצמי אבל מי שמכיר אותה באמת יודע שבפנים מתחוללת סערת רגשות שלמה. כך היה גם באותו רגע.
התלמידה שלפניה בתור כבר השמיעה את התווים האחרונים במנגינה שלה, סונטה מס’ 8,קטע 2,אופוס 13 של בטהובן וההתרגשות שלה גברה, היא ידעה שעכשיו זה הרגע שלה. הבמה שלה. הקהל כולו יקשיב לה כמה דקות ויתרשם מיכולתה. את קולה של המורה המזמין אותה לעלות שמעה כמו מבעד לערפל שאפף אותה. היא קמה ממקומה, מחליקה שת שתי ידיה על שמלתה, כשמבטם של הוריה מלווה את גבה.
היא פסעה לה במין ריחוף קליל ואלגנטי, עלתה לבמה והתיישבה על הכסא. היא סידרה את ישיבתה, הניחה את ידיה על הפסנתר, לקחה נשימה עמוקה והתחילה לנגן.
חוברת התווים נשארה על כסאה הריק בקהל אבל היא לא היתה זקוקה לה. היא מנגנת בעלפה.
באולם התנגנו התווים הרכים של הוואלס במי מינור אופוס 69 של שופן. מנגינה כל-כך יפה, זורמת ונעימה. היא הפליאה לנגן. אצבעותיה הארוכות, כמו נולדה להיות פסנתרנית, נעות לרוחב הפסנתר.
גופה מתאים את עצמו ומתנגן בדבקות לפי הקצב.
בתוך השקט שהשתרר היא יכלה לשמוע מישהו בקהל שזמזם לו בנחת את המנגינה ושמחה שבחרה דווקא את הקטע הזה. ואז זה קרה… רגע אחד של הסחת דעת או אולי היתה זו התפרקות קלה של מתח שאפשרה לעצמה והיא פשוט לא זכרה איך ממשיכים. היא נתקעה. תחושה קלה של בהלה ואי שקט החלה לבצבץ בה אך עדיין שמרה על קור רוח. היא ניסתה להתחיל מאיזשהוא מקום שעלה בזיכרונה אך שוב נתקעה באותו שלב. יו, מה אני עושה? מה אני עושה עכשיו? שאלה את עצמה בלחש. בזוית עינה קלטה את עיני כולם נעוצות בה. . המורה דרבנה אותה מאחור:”תמשיכי, תמשיכי, אל תעצרי”.
היא נלחצה, חרדה בלתי נשלטת מכווצת את גופה ומרוקנת את ראשה מכל אפשרות של מחשבה בהירה.
אני לא יכולה יותר היא חשבה לעצמה. למה זה קורה לי? גל של חום טיפס בגופה, היא התחילה להזיע אם כי כפות ידיה היו קרות, ליבה מפרפר בבהלה.
לא היה לה שום מושג איך ממשיכים, שעות של אימונים בלי שום ערך. היא הרגישה את הדמעות שחונקות את גרונה ומתחילות לבצבץ בעיניה. רק שאני לא אתחיל לבכות עכשיו. אני חייבת לצאת מפה. חייבת לצאת מפה עכשיו. ברגע זה.
היא קמה ממקומה כנשוכת נחש. קפצה מהבמה ורצה לאורך האולם עד לחדר השירותים. נכנסה לה לאחד התאים וסגרה את הדלת. היא לא יכלה יותר לעצור את ההתייפחויות שחנקו את גרונה, וישבה שם על האסלה ממררת בבכי קולני. מנסה ללא הצלחה לסדר את נשימתה שעולה ויורדת ומתערבבת עם הבכי.
היא ניגבה את עיניה ומחתה את אפה בניר טואלט קשה, מנסה להרגיע את עצמה.
לפתע שמעה את קולו של אביה: “תצאי מיד. תצאי משם מיד. תגידי לי, מה זה הבושות האלה. מה קורה לך? תחזרי מיד לבמה את שומעת. מה את מסתגרת שמה. אם את לא יוצאת אני נכנס להוציא אותך, פשוט תצאי מיד, תעלי לבמה כאילו כלום ותנסי שוב”.
הרגשה של אימה ופחד טיפסה במעלה גווה והיא שוב החלה להתייפח. “אני לא יוצאת” מלמלה קטועות, “אבא, אני לא יכולה לחזור לשם. אני לא רוצה לבוא. בבקשה אל תכריח אותי. אני לא יכולה יותר”..
היא צעקה בסוף דבריה.
“את ממש מאכזבת אותי” קטע קולו של אביה את דבריה. אם תברחי עכשיו, את כל החיים שלך תברחי.
תדעי לך. אמרתי לך שאת צריכה להתאמן יותר ולהתמיד יותר. בשביל מה קניתי לך את הפסנתר הזה בכלל? טוב, הולכים עכשיו הביתה. אנחנו מחכים לך בחוץ”.
החדר כבר היה חשוך. מבלי משים היא ישבה כאן ליד הפסנתר כמה שעות שקועה במחשבותיה. דמעות עולות בעיניה גם היום כשהיא נזכרת וגרונה נחנק.
כמה שהוא צדק.. הכאב והכעס התעממו עם השנים אבל היא יודעת ומרגישה שהרישום שחוותה אז נשאר בה ומכתיב התנהלות רגשית בכל מיני מצבים. בעיקר כשצריכה להתמודד עם משהו שנתפס בעיניה כקושי.
ואיפה אמא היתה כל הזמן הזה, ניסתה לדלות את דמותה של אמה מהזיכרון שיש לה לגבי אותו יום, ללא הצלחה.
אם הוא רק היה אומר הכל קצת אחרת אולי גם אני יכולתי להיות היום במקום אחר? חשבה לעצמה.. הרי למילים הנאמרות ולטון בו משתמשים יש משקל רב כל-כך.
ומה בעצם רצית שיגיד? מה את היית עושה אם היה זה אחד מילדייך? מה את היית אומרת ברגע ההתרחשות? שאלה את עצמה בזהירות.
היא משכה בכתפיה, סגרה את המכסה של הפסנתר ויצאה מהחדר.
