“תשמע מותק, זה היה פשוט נפלא. אוח חבל שלא יכולת להיות שם איתי. אולי בבר-מצווה ניסע ביחד”.
היה זה באוגוסט האחרון, סבתא שלי בדיוק חזרה מארה”ב, שם השתתפה בחגיגות מאה השנה מאז יצורו של אופנוע ההארלי דווידסון הראשון ב- 1903.
היא ישבה מול אמא ומולי וסיפרה לנו חוויות בהתלהבות בעודה לוגמת מכוס הקפה שלה. אמא ואני התבוננו בה. אמא במבט אוהב ומשועשע ואני שותה בצמא את דבריה. “מותק, היית צריך לראות את כל האנשים שהגיעו לשם, מכל העולם, מפגן ענק של מכורי האופנועים לדורותיהם. רוכבים קשוחים גדולי גוף ומגודלי שיער במעילי עור צמודים ומכנסי ג’ינס משופשפים, עם כפפות עור חתוכות באזור האצבעות וקעקועים שמכסים חלקים נרחבים מגופם. חלקם בקסדות מרהיבות בעוד שהאחרים בחרו לעטוף את ראשם ב.. נו איך זה נקרא..בנדנות בצורה של דגל ארה”ב. גם גברים וגם נשים, כשלא תמיד הצלחתי להבחין מיהו מי”.
סבתא לקחה עוד ביס מעוגת הגזר שאמא ואני הכנו במיוחד בשבילה, היא הניעה את ראשה מצד לצד, עצמה את עיניה, ואמרה “מממ..אויש איזה עוגה טעימה. כל-כך כיף לחזור הביתה. ותדע לך שהגיעו גם סתם אנשים שבאו לקחת חלק במעמד המיוחד” היא המשיכה “תראה, מותק, זה ממש חתיכת היסטוריה. אנשים עמדו בצידי הרחוב ונופפו לאופנוענים במהלך התהלוכה. כן, שלושה ימים של הפנינג אמיתי כשבערב השתתפתי במופעי רוק ענקיים עם מיטב הכוכבים. מוסיקה, ריקודים ואלכוהול” ואוו, איזה כיף לך, לא יכולתי להתאפק וקטעתי את שטף דיבורה.
“אויש תראה מה השעה”, היא התבוננה בשעונה כשהיא מרחיקה את ידה ומאמצת את עיניה, טוב סבתא כבר לא רואה כל-כך טוב. “אני חייבת לרוץ למכולת של ברוך”. סבתא זינקה מכיסאה, היא בדיוק סיימה את לגימת הקפה האחרונה.
סבתא חכי, חכי… קחי אותי איתך טרמפ… אני צועק לה בעודה מדלגת בקלילות במדרגות.
מותק שלי, תזדרז בבקשה היא צועקת לי בחזרה, המכולת תיכף נסגרת ואני צריכה עוד להספיק לקנות לי אטריות רחבות וקינמון בשביל הקוגל המתוק שלי וגם חסר לי קוטג’.
הצעיף השחור שלה זרוק בחופשיות על כתפיה ומתנפנף לו קלות. אני נזכר ברכות שלו על לחיי כשהיא מחבקת ומנשקת אותי. שיהיה ברור, לא לכל אחד אני מרשה לחבק ולנשק אותי, טוב אבל היא משהו מיוחד… באמת.
היא שוב לובשת שמלה פרחונית רחבה בגיזרה ישרה. כשהיא לבושה בשמלות הרחבות האלה נראה כאילו שכל נושא הלבוש ממש לא מעניין אותה. אמא אומרת שרק נשים שמרגישות מאוד שלמות עם עצמן מוכנות להראות לבושות כך מחוץ לבית. אני ממש לא מבין בשמלות ובטח שלא בנשים אבל הפעם סבתא בחרה שמלה בגוון כחול וזה צבע שאני מאוד אוהב.
לראשה היא חובשת כובע קטן, שחור, צרפתי כזה, שצמוד לשערותיה המלאות ששיבה זרקה בהן.
“אני דווקא חושבת שלסבתא שלך יש הרבה סטייל” אמא מוסיפה והיא גם יודעת להתלבש בבגדים אלגנטיים שנצמדים לתווי גופה היפים עדיין. אבל סבתא משום מה מעדיפה את השמלות הנוחות שלה או כפי שהיא בעצמה אומרת “אוי מותק כמה שנוח לי ככה עם השמלה הזאת”…
למתבונן מבחוץ היא נראית אישה רגילה, לא בטוח שמישהו יטרח להעיף בה מבט נוסף, טוב רק עד שהיא מתקרבת לאופנוע ההארלי דווידסון השחור הגדול שלה. כן, כן אופנוע כבד, מפתיע נכון? אישה בגילה? כן, סבתא שלי היא אישה שמפתיעה.
ואז פתאום קולטים גם את משקפי השמש שלה שמונחות ככתם שובב על עיניה ואת הטבעת שעל אצבעה בדוגמת פרח במין התאמה ילדותית לשמלתה הפרחונית.
“בוא מותק, תעלה פה על האופנוע שלי”. יש לה מין עגלה כזאת על החלק האחורי של האופנוע, עגלה עשויה מעץ, שם היא שמה את התיק שלה ועוד כל מיני דברים שהיא קונה לעצמה ולנו. שם אני אוהב לשבת. אני מטפס במהירות למושב הצמוד ומחכה כבר בקוצר רוח שהיא תתיישב ותתניע כי הכי הכי אני אוהב לנסוע איתה באופנוע הזה וממש לא אכפת לי לאן, אפילו למכולת…
ברגע שהיא עולה על האופנוע וואי, וואי, וואי, אפשר ממש להרגיש את הדריכות באויר ואת מבטי התימהון של העוברים והשבים. הרחוב כולו נכנס לכוננות. אנשים נעצרים ומחכים לראות איך היא נוסעת. וסבתא שכבר מתורגלת בכל המבטים וההערות מרימה בנון שלנטיות רגל אחת עולה על האופנוע, אוחזת בביטחה בידיות, לוחצת על הדוושה, כפות רגליה מונחות בסנדלים תנכיות שחורות בגיזרה עדינה, וויש וויש האופנוע מתעורר לחיים, הוא גועש ורועש. סבתא בהחלט “מספקת את הסחורה” לקהל שלה המתבונן ובוחן כל צעד שהיא עושה.
ו ה י א מ מ ר י א ה.
סבתא שלי היא “חיה” אמיתית, היא דוהרת, מחויכת, משוחררת ואני יושב שם מאחור וצועק מפחד מהול בעונג. השיער שלי מתבדר ברוח ואנחנו שרים לנו ביחד בקול רועם את השיר “והעיקר והעיקר לא לפחד כלל”. היא לא עוצרת אפילו כשיש קצת גשם. אחרי נסיעה איתה אני מרגיש משוחרר לגמרי, אני מרגיש שיש לי כוח “לטרוף את העולם”, “שהכל קטן עלי” כמו שהיא אוהבת להגיד.
אני נזכר איך דורה השכנה, שהיא בערך בגילה של סבתא, דיברה בזמנו עם אמא שלי ואמרה לה שכך זה לא יתכן, ומה זה, לאישה הזאת אין פחד בכלל? בגילה? היא הרי יכולה ליפול ולשבור איזה ירך או מרפק ואז אלוהים ישמור מה שהיא יכולה לעבור וחוץ מזה אם לא אכפת לה מעצמה אז שתחשוב איזה חוסר אחריות זה לסכן את הנכד שלה (טוב רק אני מוכן לנסוע עם סבתא על האופנוע שלה…) ואמא שלי מתבוננת בשכנה במין מבט כזה ועם חיוך מרוח על שפתיה. נו מה היא כבר תגיד לדורה. שהיא כבר מיליון פעם דיברה עם סבתא ואפילו איימה עליה שלא תיתן לי לנסוע איתה ובכל פעם שמעה את אותה תשובה של סבתא “מותק, אלוהים הוא החבר הכי טוב שלי והוא שומר עלי”.
אני יודע שהם כולם מדברים רק מקנאה כי סבתא תמיד אומרת לי “מותק, אנשים תמיד ימצאו מה להגיד ומה להעיר. אחרת על מה הם ידברו? הם הרי פוחדים להתבונן פנימה ולא למצוא שם כלום אז הם מדברים. אבל אני” כך היא ממשיכה ואומרת “אני כל זה כבר מאחורי, אני את המיסים שלי כבר שילמתי. עכשו שרק יתנו לי לחיות את מה שעוד נשאר לי. הכל קטן עלי וגם עליך, תאמין לי, מותק”.
סבתא, “רציתי לשאול אותך משהו”, אני צועק לה בעודנו נוסעים. “מה אמרת מותק? אני לא שומעת כלום ככה בנסיעה. תיכף נגיע ואז תדבר”. סבתא עוצרת ליד המכולת. “חכה לי פה רגע, עם השאלה”. סבתא ממהרת לחנות. לאחר מספר דקות היא יוצאת, עם שקית בידה. אני רץ אליה ועוזר לה לסחוב.
“אויש, איזה ילד טוב אתה”. היא מחבקת אותי, “מה רצית לשאול מותק?”.
סבתא, חשבתי על זה שבעצם אף פעם לא שאלתי אותך ממתי את כל-כך בעניין של האופנועים?
סבתא נעצרת רגע, מניחה את השקית במושב לידה. “אוי מותק”, היא נאנחת אנחה כבדה, יש לה תווי פנים עדינים ורכים והעיניים שלה בורקות ומתמלאות להן בדמעות, היא קצת מתקשה למצוא את המילים.
היא נשענת על האופנוע כאילו כדי לקבל ממנו כוח ומתבוננת לי ישר לתוך העיניים “פעם לפני הרבה שנים, היה לי מישהו שאהבתי. זה היה כמה חודשים לפני שהכרתי את סבא”, היא עונה עוד לפני שאני מספיק לשאול, “וכבר עמדנו להתחתן. הוא היה האופנוען הראשון בארץ. שבוע לפני החתונה הוא פשוט נעלם והחתונה התבטלה. זה לא להאמין כמה שאני אהבתי אותו ואיזה כוח נתנה לי האהבה הזאת. כשתגדל, מותק, אולי תבין איך בן-אדם אחר יכול ממש לגעת לך בלב. וכשהוא הולך כמה שזה כואב”.
היא הפסיקה את דיבורה, מבטה נעוץ בחולמנות בנקודה כלשהי במרחק. אני לא מעיז לזוז, אני לא רוצה להגיד שום דבר. אני מרגיש שזה רגע מיוחד.
היא מבחינה במצוקה שלי והחיוך שב לפניה “עכשו הבנת, מותק, הוא הלך ואני נשארתי עם האהבה לאופנועים. וחוץ מזה סוף טוב הכל טוב, הרי בסוף הכרתי את סבא שבזכותו אתה כאן לידי”.
עיניה שוב עירניות ורגועות ומתעניינות רק בי וכשאני מסתכל עליה אני מרגיש באור מיוחד שמציף אותי וממלא אותי. אני מרגיש את השמחה שלה המתפרצת. אני מתקרב לסבתא ומחבק אותה חזק, אני ממש יכול לחוש שהנשמה שלי נרגעת.
ובענין הזה של אופנועים, זאת היא שהדביקה אותי ב”חיידק הזה” של הכלים הכבדים. יש לי בבית אוסף אדיר עם מלא דגמים של הארלי דווידסון אבל גם אופנועי הונדה, סוזוקי, פיאג’ו ועוד.
“טוב מותק, בוא נחזור אליך הביתה. יש לנו עוד שעה לבלות ביחד עד שאמא חוזרת מהסידורים שלה”.
אני כבר רואה אותנו בדמיוני ישובים ביחד על הספה מול האוסף שלי. אני בוחר כמה דגמים ומבקש “סבתא, ספרי לי סיפור על האופנועים”.
היא נאנחת, סוגרת את הספר שהחזיקה בידה ומסירה את משקפיה. תמיד יש לה סבלנות בשבילי.
היא עוטה על פניה ארשת סקרנית ומרוכזת כאילו הרגע הזה הוא הכל בשבילה והיא מתחילה להמציא לי כל מיני סיפורים, רובם קשורים לחיים שלי. היא משתמשת בפרטים מהיומיום שלי, דברים שקשורים לבית הספר, דברים שאני צריך לעשות בקרוב. משהו שהפחיד אותי, למשל ביום ההוא שפחדתי לישון לבד במיטה בגלל שחלמתי שמחבלים השתלטו על המטוס שאמא טסה בו.
היא מספרת, אני רוב הזמן מקשיב. פה ושם היא עוצרת מחכה שאני אשחיל איזו מילה ואשתלב במבנה של הסיפור שלה. היא אומרת שזאת הדרך שלה לאפשר לי לעבד ולהבין כל מיני נושאים. אני לא בדיוק מבין למה היא מתכוונת אבל אני משתף פעולה. ביחד אנחנו ממציאים סיפורים שהם תמיד מרתקים ומעניינים מאוד.
בכלל, אני אוהב לשבת כך סתם קרוב אליה, במיוחד כשאני עצוב ממשהו או כשאמא עיצבנה אותי יותר מידי ואז היא מחבקת אותי ומנשקת אותי נשיקות טובות ומסתכלת לי עמוק בתוך העיניים ואני מרגיש שבאמת הכל קטן עלי.
חוץ מהענין הזה עם החתן אמא אומרת שעברו עליה עוד כמה דברים, כמו שהגדולים אומרים, שהיא לא תמיד היתה כזאת אמיצה, שהיא התמודדה שנים עם איזה עניינים לא פתורים. אני באמת לא יודע כי לא הייתי אז, אבל בשבילי היא מקור כוח אמיתי ואני כל כך אוהב אותה.
