לונדון שוב חיכתה לנו. נסענו אליה בסביבות ראש השנה בעיקר בשביל לבקר בלגולנד, לבקשת הבן הקטן. אבל אם כבר נוסעים לא נקפוץ לגיחה קלה למרכז לונדון עצמה? ברור שכן.
על עלילותינו בלגולנד כתבתי פוסט נפרד וכעת אספר על המשך קורותינו בחצי השני של הטיול.
כזכור, ההרכב המשפחתי בנסיעה זו כלל זוג הורים והבן הקטן.
ומה עם הגדולים תשאלו?
ברור שלגולנד היא לא יעד מתאים לגילם אבל למרות שהצענו להם להגיע בטיסה אחרת ולפגוש אותנו בהמשך, כשנגיע למרכז לונדון, אף אחד מהם לא הראה התלהבות יוצאת דופן להצטרף אלינו.
[קרא עוד …]
לגולנד – מחלום למציאות
הוא רצה להגיע לשם כבר לפני שנתיים עוד בטיול המשפחתי הראשון ללונדון אבל זה לא התאים כי נסענו רק לארבעה ימים שהיו עמוסים בפעילויות אחרות.
בטיול השני ללונדון הגשמנו רצון אחר שלו לראות את ממלכתו של הארי פוטר וזו היתה חוויה נהדרת.
מאז הוא כבר גדל וחזר לדבר על נסיעה לשם.
במסגרת השכנועים הוא הסביר שעכשו זאת הדקה ה-90 מבחינתו. “הפארק מיועד לילדים/ות בגילאים 3-12. אני עכשו בן 11 וזה ממש גיל גבולי כדי לחוות את המקום הזה. שנה הבאה אני כבר אהיה גדול מידי וזה לא יהיה אותו דבר”.
הטיעון הזה, יחד עם “חפירות” ממוקדות נוספות והרצון החזק שלו להגשים את החלום הזה – הכריעו את הכף, כי איך אפשר לעמוד בדרכו של מי שרוצה להגשים חלום.
לגולנד שוב עלתה על הפרק והגיעה השעה לפרוע את החוב.
[קרא עוד …]
סוף שבוע משפחתי קצר ברומא
זאת היתה נסיעה בסימן חגיגת יום הולדת 16 למתבגרת. פנינו אליה ושאלנו לאן תרצה לנסוע והוספנו “עד חצי המלכות ויינתן לך” והיא בחרה לטוס לרומא.
מודה שפחות התלהבתי, כי כבר ביקרתי ברומא בעבר והעדפתי יעד אחר ואפילו ניסיתי לרמוז (במסגרת חצי המלכות השני שלא הובטח…) שאם באיטליה עסקינן, אולי כדאי דווקא לנסוע למילאנו, אבל היא נשארה בעמדתה.
טוב, שיהיה רומא.
עכשו עלתה לאוויר השאלה האם ניסע בהרכב מצומצם של אבא-אמא-מתבגרת? או כל המשפחה?
המתבגרת נשאלה שוב ונתנה את הסכמתה לנסיעה משותפת, משולבת אחים.
וכך הוחלט שנוסעים לסוף שבוע קצר ובעיקר ממוקד שופינג.
[קרא עוד …]
כעבור שנתיים – יום הולדת 2 לבלוג
בדיוק היום לפני שנתיים פתחתי את הבלוג. קיומו של הבלוג מאלץ אותי, במובן החיובי של המילה, לשבת רגע ולהסתכל אחורה על הזמן שחלף ולהתבונן בפוסטים שהוצאתי מאז הסיכום הקודם.
בעצם השנה היו לי שתי הזדמנויות, שמתאימות לסיכומים מהסוג הזה.
הראשונה, בחודש מרץ, כשמלאו לי 50, גיל משמעותי ועגול שמזמין סוג של חשבון נפש, שבחרתי להתחמק באלגנטיות מלהתייחס אליו ולא כתבתי כלום בהקשר הזה.
והשניה, כאמור כעת, כשהבלוג חוגג שנתיים.
קראתי באיזה ספר, שלעיתים מה שאנחנו לא אומרים חשוב לא פחות ולפעמים יותר ממה שאנחנו אומרים, כי גם בשתיקה יש אמירה. אבל כל מה שלא נאמר מוביל בסופו של דבר אל הנאמר.
באמצעות הכתיבה אני בכל זאת רוצה לנסות למצוא את המילים שייתנו לי יותר בהירות.
[קרא עוד …]
חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול
“אמא, ראיתי באינטרנט ערכה מקסימה של ההגדה של פסח שנכנסת לתוך קופסת גפרורים מיוחדת ואני לומד לאייר אותה דרך הסרטונים שיש שם. אולי נזמין את הערכה הזאת ונכין אותה ביחד?
את יכולה לבוא רגע לשבת איתי ולראות למה אני מתכוון”.
לבוא לרגע? איך בדיוק? הייתי באמצע ניקיון וסידור לקראת פסח וכל המטבח עלה על גדותיו.
“אני ממש עסוקה עכשו חמוד”, התחלתי לומר, אבל למראה המבט המאוכזב והמתחנן שלו הבנתי ש”יותר עדיף” לי לבוא עכשו.
כשהוא נדלק על משהו, זאת כרוניקה של התפתחות ידועה מראש. תיכף הוא יתחיל לחפור ולקרוא לי כל כמה דקות. כשזה לא יעזור הוא יתחיל לכעוס ולהתמרמר, מפלס העצבים (שלי) יעלה ופתאום,
בלי להתכוון בכלל, מרגע תמים אחד וקרבה מתוקה של אמא-בן, נמצא את עצמנו במדרון חלקלק של רגשות תוססים, עוינים, הווליום יתגבר. כל צד יתחמש בארטילריה רגשית ויתבצר, משני צידי המתרס, על עמדתו המוצדקת ובסוף גם כשכבר אגיע אליו כל הטעם יתפוגג.
זו נקודת אל-חזור שאם מצליחים לאתר אותה בזמן, אפשר לנטרל את הפצצה המתקתקת.
אז עזבתי הכל ובאתי והתחלנו לצפות ביחד בסרטון הראשון (מתוך חמישה..). כשהושלמה תמונת ארבעת הבנים שבהגדה נזכרתי לפתע במתאמנת שלי.
תמונת הבנים לקוחה מסרטון קומיקס מתוך ערכת הפסח של דניאל הקריקטוריסט
[קרא עוד …]
